יש צדק בעולם: ארבע שעות של תשוקה לגיבורים, אלים ומיתוסים

הייתי מוכן נפשית לסניידר קאט. באמת. הכנתי את עצמי כל השבוע, אמרתי לעצמי שלא משנה מה, זו תהיה חוויה. כאילו, ארבע שעות סרט של זאק סניידר. בן אדם חייב לבוא בראש שקט לדבר כזה. קל ליפול. מכירים את הפרק של של שלושים רוק שטינה פיי תקועה במטוס שלא ממריא ומקרינים לכל הנוסעים את הסרט של זאק סניידר "הינשופים של גהול" בלופים וכולם מאבדים את זה? אז כן, בריאות נפשית זה חשוב פה.

קמתי מוקדם, עשיתי את רוטינת הבוקר שלי, התיישבתי מול הטלוויזיה, נשמתי עמוק, ואז הופיעה כתובית "הסרט מוקרן בפורמט 4:3 כדי לכבד את החזון של הבמאי". אז עזבו ארבע שעות של מלחמות CGI בחשיכה. הבנתי שאני הולך לצפות עכשיו בארבע שעות של מלחמות CGI בחשכה ובפריים של סרט מתחילת המאה ה-20? הסרט עוד לא התחיל וכבר זרקתי קללה לכיוון סניידר.

ובכל זאת, יש לומר לפני שאנחנו צוללים לתהומות שהם גירסת הבמאי של זאק סניידר ל"ליגת הצדק" – אולי סרט הגיבורים הכי מדובר השנה (איזו שנה משונה) – יש הרבה מאוד מה לאהוב בסרט הזה. המון. הוא בוודאי שיפור מטורף מהגירסה שיצאה לפני שלוש שנים. הבדל של שמיים וארץ.

הסרט ההוא היה עירבוביה לא ברורה של סצינות, התרחשויות לא מוסברות, צירופי מקרים מעצבנים, ותחושה חזקה של צפיה בפלקט ממוחשב. הסרט של סניידר אמנם אורך ארבע שעות, אבל הוא מרגיש כמו סרט. למעשה, חלק גדול מהכיף שבצפייה בו הוא הרגעים שאתה צועק על הטלוויזיה "עכשיו זה הגיוני!!!", או "איך זה נחתך מהסרט הקודם???". וכמובן שיש גם הרבה מה לשנוא בגרסה של סניידר. בכל זאת, זה סרט בן 4 שעות של זאק סניידר. בפורמט של קופסה. כמה פלצן בן אדם יכול להיות.

אוקיי, אז לתעלומת הפורמט, וסליחה אם אני יושב על זה יותר מדי, אבל באמת מוזר לראות סרט גיבורים בפורמט ששמור בשנים האחרונות בעיקר לסרטי ארט-האוס. במקור הסרט היה אמור להיות מוקרן באיימקס, והרעיון של סניידר היה לביים סרט שלם שמנצל את הגובה של המסך הגדול, במקום את הרוחב שלו. לא ניכנס עכשיו לכל הסיבות והפורמטים וכל מה שקורה כשמצלמים עם מצלמות איימקס, אתם יכולים לקרוא על זה כאן.

תמרוני CGI בחשכה ודברים עפים בסלואו מושן. "ליגת הצדק: סניידר קאט"

מה שחשוב בסיפור שלנו זה שלזאק סניידר יש חזון. במובנים מסויימים, אני מעדיף את זה בהרבה על הסרטים של מארוול, שמביאים במאים גדולים שבסוף צריכים להתיישר עם המותג, לעבוד בגבולות גזרה מאוד ברורות, לעשות כסף בשביל הפרויקט הבא שלהם. בשביל סניידר, הסרטים האלה הם הבייבי שלו. הוא לא רוצה לביים שום דבר אחר חוץ מסרטי גיבורים מיתים גדולים ומשוגעים. הוא רואה בעצמו אוטר מלא של הסרטים האלה, לטוב ולרע.

וגם כאן, קצרה היריעה מלהיכנס לסיפור של איך הגירסה הזאת בכלל הגיעה לאוויר העולם. מדובר בסרט עם סיפור מיתי בפני עצמו, ממש כמו סרט של זאק סניידר. הבמאי, שכבר ניהל באותו שלב את מותג DC עבור וורנר, התחיל להרגיש שהאולפן מפסיק לסמוך עליו אחרי הביקורות הלא טובות ל"באטמן נגד סופרמן". בזמן הצילומים, הוא מספר שלפתע הגיח ג'וס ווידון, הבמאי של שני סרטי "הנוקמים" הראשונים של מארוול, והחל ללחוש באוזנם של בכירי האולפן. בשלב מסויים, סניידר נאלץ לפרוש מבימוי הסרט בשל מותה של בתו (לה מוקדשת הגרסה החדשה), ווידון השתלט לגמרי על הסרט, צילם מחדש סצינות, שינה את העלילה משמעותית, קיצץ הרבה מאוד והוציא גירסה רזה מאוד, ומאוד מאוד תמוהה, שהתקבלה אפילו יותר רע מהמצופה.

 אתם יכולים לנחש לבד מה קרה משם – המעריצים יצאו מאוכזבים והחלו לדרוש את הגירסה של סניידר. בדרך ווידון עצמו התגלה כנבל (עוד טוויסט משוגע), ולבסוף וורנר התקפלה ונתנה לזאק סניידר גישה מחודשת לחומרי הגלם. היא אפילו זרקה עליו עוד כסף לצילומי השלמות – שבעים מיליון דולר נוספים לתקציב המקורי של 300 מיליון. היא גם נתנה לו משהו שהוא כנראה לא קיבל אף פעם – לעשות מה שהוא רק רוצה. 

הסיפור שמאחורי הסרט מיתולוגי לפחות כמו סיפורם של גיבורי העל. "ליגת הצדק: סניידר קאט"

ובסוף זו הדרך הכי טובה לקבל את סניידר – כי תאהבו אותו, תשנאו אותו, מדובר באיש ששם את הלב על דש הבגד. נכון, הסרטים שלו פומפוזיים בטירוף. אם אתם אלרגים לזה, אתם גם לא תראו את הסניידר קאט. הסרט עדיין חשוך, עדיין אין שום פריים בלי שמשהו עף באוויר סביב הגיבורים (טיפות, גיצים, פתיתי שלג, כל מה שבא ליד), ועדיין כל הגיבורים עומדים בסלואו מושן ומסתכלים קדימה במבט קשוח. אבל סניידר, לעומת ווידון, אוהב הרבה יותר את הדמויות שלו.

ווידון התייחס לסרט כטכנוקרט, הגיבורים צריכים להתאחד בשביל לנצח רע שבא מהחלל ושלום על ישראל. אבל אצל סניידר, כל גיבור מקבל את הזמן שלו, מתעמקים בסיפור שלו, נותנים לו זמן להפוך לגיבור. לפני שהם מתאחדים, סניידר מראה אותם כאינדווידואלים. מדהים כמה שזה מוסיף לסרט. אז העלילה היא אותה עלילה, של חייזרים שמחפשים קופסאות קסומות בשביל להרוס את העולם, העלילה עדיין מפגרת ולא מקורית, מה אני אגיד. אבל אצל סניידר היא רק מצע להוציא לפועל את הרעיונות שלו.

עבור סניידר, גיבורי העל של DC הם אלים. מה שמעניין אותו בסופו של דבר, הוא המחיר שעליהם לשלם בשל היותם אלים. אלה לא סתם סרטי קומיקס, אלא אופרות של ווגנר – על האלים שיורדים מהשמיים ומגלים עד כמה כל החלטה שלהם היא הרת גורל, כמה העתיד טמון בידיהם. הם קשים, לא ברורים, לא מצליחים לתקשר כמו שצריך עם בני האדם, הם חיים בעולם שיהיה אליהם תמיד זר, תמיד חשדני, עולם שאולי היה טוב יותר בלעדיהם.

זו גם הסיבה שישנם הרבה מעריצי קומיקס ששונאים את סניידר – באטמן וסופרמן שלו? הם שני חארות. סופרמן מתייסר על כל צעד ורק חושב על לואיס ליין כל הזמן. ובאטמן? סניידר ליהק את בן אפלק! יש מישהו שאפשר לשנוא יותר מבן אפלק? גם כאן הוא לובש את הפרצוף הנפוח הנהדר שלו (אפלק הוא שחקן נפלא, מלהקים אותו הרבה פעמים בשביל שנשנא אותו קצת, או אפילו הרבה. ראו "נעלמת").

בעוד למעריצים עשוי להיות קצת קשה לקבל את העובדה שהגיבורים שלהם מתנהגים בצורה כל כך פומפוזית ולפעמים אפילו תינוקית, רואים רק את עצמם ואת הסבל שבלסחוב את צרות העולם, עבור סניידר זו הזדמנות לחקור את הצדדים היפים והפחות יפים של הגיבורים שלו. ולכן בשביל סניידר, כשכל האלים האלה מצליחים להתאחד ל"ליגת הצדק" זהו רגע באמת מרגש. והוא מוכן להשקיע הרבה זמן מסך והרבה בנייה איטית בשביל הרגע הזה. 

היכונו לגלגולי עיניים. זאק סניידר (משמאל) עם גל גדות, סטיבן ספילברג וברוקלין פרינס (צילום: גטי אימג'ס)

עכשיו נזכיר, שוב, שמדובר באחד הבמאים הכי חסרי ניואנסים שעובדים בהוליווד. האיש ביים סצינת סקס בחללית של ה-Night Owl ב"וואצ'מן" לצלילי לאונרד כהן בזמן שזרנוקי אש יורים מהחללית, אז תכינו את חורי העיניים שלכם, כי גם כאן אתם הולכים לגלגל אותם כמה פעמים. אני אישית אלרגי לקריאות האמזונות שנשמעות כל פעם שגל גדות עושה איזה מהלך קרב מגע באוויר, אבל אני גם מוכן לזרום עם השטויות האלה. נכון, זה לפעמים מרגיש ילדותי, אבל זה סניידר – הוא ילד קטן שמשחק באלים, במיתוסים, הוא באמת מתרשם מהם ומעריץ אותם. הוא לא מתייחס אליהם כמן בובנאי ששולט בגיבורי העל החזקים בעולם. הוא מתרשם מכל קפיצה, מכל חרב מונפת.

סניידר מספר סיפורים כאילו הם לא נועדו באמת לזמן שלנו, אלא נועדו לספר מפה לאוזן לאורך הדורות. והסניידר קאט הוא ללא ספק הסרט הכי גדול שלו. לא רק באורך. הוא יוצר, בלי טיפה של ציניות, יצירות אומנות שאמורות להחזיק לעד ולכן תמיד מרגישות כאילו הן לא שייכות לזמן שלנו. הן פשוט לא שייכות לאף זמן. ולכן זה רק הגיוני ששלוש שנים אחרי שיצא הסרט המקורי, סניידר ישב והרכיב מחדש שוב את הסרט שהוא חלם עליו. כי מה זה כבר שלוש שנים? ומה זה כבר ארבע שעות? ומה זה כבר פורמט קוביה כאילו אנחנו בשנות העשרים של המאה הקודמת? גיבורי העל של סניידר הם לנצח. תאהבו אותם או לא.