הסרט הזה גונב מכל הבא ליד. והארי סטיילס לא עוזר לו

"נשות סטפפורד", "המספריים של אדוארד", "קן הקוקיה", "וונדה-ויז'ן", "נקודת זבריצקי", "מטריקס", "המופע של טרומן" – "אל תדאגי יקירתי" נראה כמו שמיכת טלאים שנתפרה מסצנות ורעיונות שהורמו משלל סרטים. בדיעבד אפשר לספק הצדקה פנימית לעובדה שהסרט שפתח את פסטיבל חיפה ועולה היום למסכים גונב מכל הבא ליד, אבל במהלך הצפייה המיש-מש הזה אינו מתגבש ליצירה שלמה (בניגוד ל"הכל בכל מקום בבת אחת", למשל, שגם בו הגיבורה מופתעת לגלות שהעולם שבתוכו היא חיה שונה מכפי שנראה על פני השטח). מה גם שאין בו רעיון מקורי אחד לרפואה.

בני הזוג אליס (פלורנס פיו) וג'ק (הארי סטיילס) מתגוררים בישוב קהילתי פורח בלב המדבר שנדמה מנותק משאר העולם. המוזיקה, התלבושות, וחלוקת התפקידים בין הנשים לגברים, מסמנים לנו שהזמן הוא שנות החמישים של המאה שעברה. בעוד הגברים יוצאים מדי בוקר בשיירת מכוניות לעבודה בפרויקט סודי כלשהו במדבר, הנשים נשארות מאחור לנקות את הבית ולהכין ארוחות דשנות בלי להעלות על פניהן טיפת זיעה שתפגום באיפור המושלם. פרויקט ויקטורי, המספק לתושביו את כל צרכיהם, מנוהל על ידי פרנק החלקלק (כריס פיין), שניחן במאפיינים של גורו המנהיג כת, והוא מקבל תמיכה מלאה מאשתו המושלמת שלי (ג'מה צ'אן מ"נצחיים").

אפילו מי שלא ראה אף אחד מהסרטים הנ"ל יזהה מיד ששום דבר מושלם לא יכול להישאר כזה, מה גם שבמקום יש יותר מדי סימני אזהרה. נראה שהם חלים רק לגבי הנשים בעוד הגברים שותפים לסוד כלשהו. כשאישה שחורה בשם מרגרט מפגינה חוסר נחת, היא מסומנת מיד כמשוגעת הזקוקה לטיפול, ובעקבותיה גם אליס מתחילה לחוות חוויות מלחיצות ולשאול שאלות. כשג'ק אומר לה שהיא חלמה את מה שנדמה לה שראתה, הצופים המעודכנים כבר יודעים להניח שמדובר בגסלייטינג.

לא שולטת בחומר. אוליביה וויילד ב"אל תדאגי יקירתי" (צילום: יחסי ציבור)

זה סרטה השני כבמאית של אוליביה וויילד, שגם מגלמת את באני, שכנתה וחברתה הטובה של אליס. גם סרטה הקודם, קומדיית הנעורים "חורשות את הלילה", הורכב מחומרים משומשים, אבל הם עורבלו באופן שרענן את טעמם ואפילו ייצר רגעים של אותנטיות רגשית. הפעם וויילד לא שולטת בחומר, וכמו התסריט (פרי עטה של קייטי סילברמן) גם הבימוי נראה כקאט-אנד-פייסט של רעיונות ויזואליים מסרטים שונים. תנועות מצלמה סיבוביות במסיבת גן מושכות תשומת לב לעצמן – למה בעצם?

העיצוב המעגלי של ויקטורי על רקע ההרים החשופים מניב כמה דימויים מרשימים, ובתוך הצבעוניות הרווייה בולט דימוי חוזר של נשים רוקדות בשחור לבן. הכוריאוגרפיה הקליידוסקופית שמצולמת מזווית עילית הועתקה ממיוזיקלס משנות השלושים של בזבי ברקלי, והיא מייצגת כאן סדר ושליטה, וגם חיפצון של גופות הנשים. זה רעיון מעניין, אך הוא חוזר שוב ושוב, ושוב.

מכירים קהילות אוטופיות? אז ככה. "אל תדאגי יקירתי" (צילום: יחסי ציבור)

במאה הנוכחית ראינו כמה וכמה סרטים וסדרות על קהילות אוטופיות (או בעצם הטרוטופיות) שנועדו להתרסק, וגם כאן אנחנו מחכים להתרסקות כמעט מההתחלה. אבל הסרט לוקח את הזמן ומגיש עוד ועוד ואריאציות על תהליך ההתעוררות של אליס, שחושף את הדיכוי שבבסיס האוטופיה. זה מעורר עניין מסוים, עד שזה מפסיק. החשיפה הגדולה של הגלגלים שמניעים את ויקטורי מגיעה ממש בסוף, ודווקא היא מזורזת מדי ולכן מאבדת מפוטנציאל האפקטיביות שלה. 

פלורנס פיו ("נשים קטנות") היא שחקנית מרתקת וחלק מהזמן היא מצליחה לחבר אותנו לבהלה ההולכת וגוברת של דמותה. גם וויילד מרשימה כחברה הטובה שנראית מאושרת בתפקיד האישה הקטנה והמטופחת, אף שברור שהיא חזקה יותר מהחזות שהיא מציגה (ולא רק משום שהיא במאית הסרט, מה שמייצר דיסוננס אירוני). הגברים השליטים מקבלים פחות תשומת לב, וכמה מהם נראים כמו ילדים מגודלים. זה אולי היה מכוון (אחת הדמויות הכי זכורות ב"מד מן" היתה זו של פיט קמפבל בעל פני התינוק), אבל הסרט אינו מספק לדמויותיהם מספיק בשר כדי שהליהוק הזה יהיה מעניין, מה גם שהארי סטיילס, בדרך כלל זמר, אינו מפגין יכולת משחק של ממש. 

פלורנס פיו והארי סטיילס ב"אל תדאגי יקירתי" (צילום: יחסי ציבור)

שיר הדז'ה וו היפהפה "Where or When" שמושמע על רקע כותרות הסיום נכתב על רוג'רס והארט ב-1937. השיר נועד לשמש כמעין סיכום פיוטי של "אל תדאגי יקירתי", אילו רק הסרט ניחן בתחכום ובערגה שעולים מהשיר, היה על מה לדבר.

★★☆ 2.5 כוכבים
Don't Worry Darling בימוי: אוליביה וויילד. עם פלורנס פיו, הארי סטיילס, אוליביה וויילד, כריס פיין. ארה"ב 2022, 123 דק'