האימה ב"הקרב על אמריקה" נעוצה בעובדה אחת – זה עשוי לקרות שוב

"אנחנו כפסע מהניצחון" מדקלם הנשיא האמריקאי בתחילת "הקרב על אמריקה". מהאופן שבו הוא חוזר על המילים ברור לנו שהוא משקר בניסיון להרדים את האומה. בהמשך הסרט, המתאר מלחמת אזרחים בארה"ב, אנחנו מגלים שזו הקדנציה השלישית שלו, ושכבר שנתיים הוא לא נתן ראיונות לעיתונאים. זה לא שאלכס גרלנד, שכתב וביים, ביסס את דמות הנשיא האמריקאי על ראש הממשלה שלנו, אלא שכל המנהיגים האוטוקרטיים משתמשים באותו ספר הדרכה.

>> חרבו, דרבו, אקשן: 13 סרטי המלחמה הכי טובים בכל הזמנים

הנשיא בסרט (ניק אופרמן מ"מחלקת גנים ונוף") גם אינו בן דמותו של דונלד טרמפ, שכמעט חולל מרד כשסירב לקבל את תוצאות הבחירות הקודמות (כזכור ב-6 בינואר 2021 המונים מתומכיו הסתערו על בניין הקפיטול). למען האמת, ללא השפם/זקן שבדרך כלל מעטר את פניו, אופרמן נראה כמו ויקטור אורבן ההונגרי.

הרקע למלחמת האזרחים שבסרט אינו מוסבר. נאמר לנו רק שקליפורניה וטקסס פרשו מהאיחוד ומנהלות מלחמה עם צבא ארה"ב, ושפלורידה מתנדנדת. הסרט התיעודי המצמרר "הפיגוע באוקלהומה סיטי", המוצע בימים אלה לצפייה ביס, הוט וסלקום טיוי, מספק רקע אפשרי למלחמה כזאת, בחושפו מיליציות אמריקאיות הדוגלות בעליונות לבנה ושואפות למוטט את הממשל האמריקאי.

מה שגרלנד נותן לנו זאת מעין וריאציה על "אפוקליפסה עכשיו" של פרנסיס פורד קופולה, המתרחשת לא מעבר לאוקיאנוס, אלא בבית. כשחושבים על זה, השם של יצירת המופת של קופולה בעצם מתאים יותר לסרטו הדיסטופי של גרלנד. עם זאת, בחירתו לא לספק לצופים מפה פוליטית, ולא לסמן באופן ברור מי הטובים ומי הרעים כמקובל בסרטים הוליוודיים, היא מעניינת, אבל גם מתחמקת מהתמודדות אמיתית. כך הסרט מתחבר לפחדים של אזרחי אמריקה החצויה – חצי שנה לפני הבחירות הבאות לנשיאות – אך הוא לא באמת מרגיז אף אחד, וכולם יכולים לקנות כרטיסים.

כמו "אפוקליפסה עכשיו" זה סיפור מסע, צבוע בגוונים סוריאליסטיים, דרך שדות קרב שונים, במטרה להגיע אל אדם שכמעט בלתי אפשרי להגיע אליו. מובילה אותו קירסטן דנסט בתפקיד צלמת המלחמות המפורסמת לי סמית (שמה הוא רפרנס לצלמת מלחמת העולם הראשונה לי מילר). יחד עם העיתונאי ג'ואל (ואגנר מורה מ"נרקוס") היא שמה פעמיה מניו יורק לעיר הבירה וושינגטון, במטרה להשיג ראיון עם הנשיא שמסרב להתראיין. אליהם מצטרפים העיתונאי הוותיק סאמי (סטיבן מקנילי הנדרסון), וג'סי (קיילי ספאני מ"פריסילה"), צלמת צעירה וחסרת ניסיון שמעריצה את לי.

בתחילת המסע הם חולפים בין המון מכוניות שננטשו בצידי כביש מהיר – דימוי שמזכיר לאמריקאים סרטי זומבים ולנו את ה-7 באוקטובר (גרלנד, דרך אגב, החל את דרכו בקולנוע כתסריטאי של סרט הזומבים "28 ימים אחרי"). בהמשך הם עוברים דרך עיירות חרבות שבהן מתנהלים קרבות עזים. בתחנה אחת הם מוצאים את עצמם לצד לוחמים מצד אחד, ובתחנה הבאה הם נמצאים עם לוחמים מהצד השני. ויש גם מפגשים עם סתם אנשים שמנצלים את המצב, כמו העצירה בתחנת דלק שמתפתחת לסצנה מחרידה.

זיהויים של הארבעה כעיתונאים אמור לגונן עליהם, אבל כשהם נתקלים בחיילים הדוגלים בעליונות לבנה, ההגנה הזאת מתפוגגת. הסרט מייצר רצף של סצנות מלחיצות מאוד, בשל הבימוי העז ובשל האסוציאציות שהן מעלות. עם זאת, נוכחותו של ג'סי פלמונס באחת הסצנות היותר מתוחות בסרט, קצת הוציאה אותי מהדרמה, לא בגלל שהוא אינו מצוין כתמיד, אלא משום שהתבקשתי להאמין שהוא עשוי לרצוח את דנסט, רעייתו בחיים.

דנסט, שחקנית פצצה מגיל 12, מעולה במיוחד בתפקיד הצלמת המפוכחת, שכבר פחות מאמינה ביכולתה של העיתונות להשפיע לחיוב. למרות סרבנותה הראשונית היא פורסת את חסותה על הפרגית ג'סי, והסצנות בין השתיים מספקות כמה דקות של רגיעה בינות לקרבות. בהגיעם לעיר הבירה, המראה של אנדרטת לינקולן המופגזת שולח אותנו למלחמת האזרחים הקודמת, שהתחוללה בעת נשיאותו. האימה הגדולה היא שמה שנראה בסרט לגמרי אפשרי, ויש לו תקדימים. שני סרטיו הראשונים של גרלנד כבמאי – "אקס מכינה" ו"Annihilation" – היו עתידניים במלוא מובן המלה. הפעם הוא יצר סרט ריאליסטי, עם עיטורים סוריאליסטיים, וזה מה שכל כך מלחיץ. בסופו "הקרב על אמריקה" מותיר אותנו עם תחושת ריקנות, אבל אולי זאת התחושה היחידה שראוי לסיים איתה סרט על מלחמת אזרחים.
3.5 כוכבים
Civil War בימוי: אלכס גרלנד. עם קירסטן דנסט, ואגנר מורה, קיילי ספאני. ארה"ב 2024, 109 דק'