חרבו, דרבו, אקשן: 13 סרטי המלחמה הכי טובים בכל הזמנים

עכשיו כשהמלחמה בעזה בהשהייה כבר חודשים ארוכים, כשהצפון עדיין נטוש ומופקר, הדרום עדיין מופגז ומאויים, והחטופים עדיין קבורים בעזה – אולי הגיע הזמן להפסיק לעצום עיניים ולראות את מה שהקולנוע מנסה לומר כבר 100 שנים לפחות: מלחמה זה דבר נורא. וגם נורא פוטוגני. לא מעט סרטים זוכי אוסקר קיבלו את הפסלון המוזהב שלהם על שחזורים יוצאי דופן של אימת המלחמה, וכמה מהרגעים האיקוניים ביותר בתולדות הקולנוע מגיעים מהטופ של הז'אנר. ואולי דווקא בזמן המלחמה הכושלת בעזה חשוב לראות אותם יותר מתמיד.

>> עטוף בסרט: 21 הסרטים הכי טובים שאפשר למצוא בדיסני+
>> 40 שנה הלכנו בו: 10 סרטים ממש טובים שמתרחשים במדבר

להציל את טוראי ריאן (1998)

פלישת בעלות הברית לנורמנדי, שהחלה עם נחיתת הכוחות על חוף אומהה, תוארה בלא מעט סרטים, בהם "היום הארוך ביותר" מ-1962 ו"האדומה הגדולה" המצוין של סם פולר מ-1980. התיאור המפורט והמצמרר ביותר ניתן בתחילת סרטו של סטיבן ספילברג, בסיקוונס חודר קרביים שאורכו 27 דקות – נאמר עליו שהוא הדבר הקרוב ביותר לחוויה של המלחמה עצמה. אחרי השלמת הפלישה נשלח קפטן מילר (טום הנקס) עם כיתת חיילים לאתר את טוראי ריאן (מאט דיימון) בשדה הקרב ולהשיבו הביתה. זה החלק הדרמתי והפטריוטי של הסרט, שמעלה מקבץ של שאלות מוסריות ומותיר אותנו סחוטים רגשית.

שבילי התהילה (1957)

יצירת המופת של סטנלי קובריק על מלחמת העולם הראשונה מנסחת כתב אישום צורב שבמשך שנים רבות נאסר להקרנה בצרפת, בספרד וגם בבסיסי צבא אמריקאיים בעולם כולו. הפיקוד הצרפתי העליון שולח חיילים למבצע התאבדות חסר תוחלת. קירק דאגלס הוא הקולונל שנמצא עם החיילים בשוחות. כששלושה חיילים מואשמים בבגידה משום שלא נשמעו לפקודה, הוא מתייצב להגן עליהם במשפט – משימה חסרת סיכוי. שילוב של מבע קולנועי עוצר נשימה ודרמה חדה ומרה על הציניות של הגנרלים והזילות של חיי אדם מייצר את אחד הסרטים האנטי מלחמתיים הגדולים מעולם.

אפוקליפסה עכשיו (1979)

האפוס הסוריאליסטי של פרנסיס קופולה על רקע מלחמת וייטנאם נחשב לאחד הסרטים הגדולים בכל הזמנים. עלילת ספרו של ג'וזף קונראד "לב המאפליה" הועברה מנהר קונגו באפריקה לווייטנאם ב-1969, שם קפטן ווילארד (מרטין שין) נשלח להתנקש בחייו של קולונל קורץ (מרלון ברנדו), גיבור מלחמה שאיבד את שפיותו והקים בקמבודיה צבא של בני שבטים ילידים. ווילארד מצטרף לצוות של סירת משמר המפליגה במעלה הנהר נאנג, ובדרך עד לחזיונות שונים של המלחמה המתמשכת. הטירוף הכללי הולך ומתעצם ככל שהוא מתקדם אל מטרתו. מתקפת המסוקים על כפר וייטנאמי לצלילי דהרת הוולקירות של ואגנר היתה לאחת הסצנות המפורסמות בקולנוע.

הקרב על אלג'יר (1966)

סרטו עתיר ההשפעה של ג'ילו פונטקורבו, שזכה באריה הזהב בפסטיבל ונציה (ובמשך שנים רבות נאסר להקרנה בצרפת ובישראל), מתאר כרוניקה של הקרבות בעיר אלג'יר בזמן מלחמת העצמאות של אלג'יריה. רוב האירועים מתרחשים ב-1956 ו-1957, כשבקסבה מתארגנים תאים של "החזית לשחרור לאומי של אלג'יריה", ואחרי כמה פיגועים ברחבי העיר, מוזעקות לאזור יחידות צנחנים צרפתיות שנכנסות לקסבה וצדות את החוליות בזו אחר זו. הן נעזרות באינפורמציה שהוצאה מתושבי המקום באמצעות עינויים. יש בסרט כמה דמויות מובחנות, כמו המפקד הצרפתי וכמה מחברי החזית, אך הוא אינו מובל על ידי גיבורים, ומציג את נקודות המבט של שני הצדדים. סגנון תיעודי עשוי לעילא ופסקול אינטנסיבי מחזיקים אותנו מסומררים לכל אורך הצפייה. דמיון מסוים, גם אם מטעה, למלחמה שלנו, מוזכר בלא מעט כתבות בעיתונות הזרה מהזמן האחרון. והנה הסרט המלא כאן ביוטיוב:

מטען הכאב (2008)

קתרין ביגלו הייתה לאישה הראשונה בהיסטוריה שזכתה באוסקר על בימוי עם הסרט המשובח הזה על יחידה אמריקאית לפירוק פצצות במלחמת עיראק. כשכוכב הסרט ומפקד היחידה גיא פירס נהרג במפתיע כבר בסצנה הראשונה, אנחנו מבינים ש"מטען הכאב" לא מתנהל על פי כללי הנרטיב ההוליוודי. אחד הסרטים המותחים ביותר שנראו אי פעם על המסך מתאר את שגרת החיים הקטלנית ביחידה, ומאייר תמונה מצמררת של גבריות מקצוענית ואובססיבית ללא טיפת הרואיות פטריוטית. 

כנפיים (1927)

הסרט הראשון שזכה באוסקר לסרט הטוב ביותר מגולל את סיפורם של טייסי קרב במלחמת העולם הראשונה. הסרט מתמקד בחברות בין שני טייסים המאוהבים באותה אישה (קלרה באו) לפני שהם מתגייסים לחיל האוויר ויוצאים לקרב. ב-2001 "פרל הארבור" של מייקל ביי הרים מ"כנפיים" את העלילה, אבל הסרט האילם נותר הרבה יותר טוב, מכל בחינה. הבמאי וויליאם וולמן, שהיה בעצמו טייס קרב במלחמה הגדולה, צילם את הקרבות האוויריים על רקע שמיים מעוננים כדי להעשיר את הדרמה הוויזואלית, והסצנות האלה עדיין מרשימות מאוד (כ-300 טייסים היו מעורבים בצילומים). ברגע זכור במיוחד ג'ק מחבק את חברו הפצוע, ומנשק אותו על שפתיו רגע לפני מותו. הקהילה הלהט"בית אימצה את הסצנה כנשיקה הגאה הראשונה בקולנוע.

במערב אין כל חדש (2022)

העיבוד של אדוארד ברגר לספרו הסמינלי של אריך מריה רמרק הוא אחד הבולטים שנעשו על מלחמת העולם הראשונה. זוכה האוסקר לסרט הבינלאומי הטוב ביותר עוקב אחר תלמיד תיכון בגרמניה שנסחף בנאומים הג'ינגואיסטים של המורה בבית הספר, ומזייף את חתימת הוריו כדי שיוכל להתגייס לצבא ולהצטרף למלחמה שנמשכת כבר שנתיים. זכורה במיוחד סצנה שמטילה אותו לתוך מכתש שנוצר מנפילת פגז באמצע שדה הקרב, שם הוא מוצא עצמו לבד עם חייל צרפתי. ברגר אינו מתרפק על הסמליות, אלא בוחן את הסיטואציה באופן שמעצים את המוחשיות שלה, ואת הטירוף והטרגדיה. בתוך המהומה של סצנות הקרב, הדרמה מתמקדת באובדן האנושיות וברגעים שבהם היא שבה ומציצה. וזה מה שמחזיק אותנו מסומרים למסך לאורך שעתיים וחצי קשות, שאינן מספקות ריגושים מהסוג המלווה בפרצי אדרנלין, ולא פעם מקשות על הנשימה. 

12 הנועזים (1967)

מלחמת העולם השנייה הניבה שלל סרטי אקשן על מבצעי גבורה של חיילים אמריקאים, כמו "תותחי נברון" ו"הנשרים פשטו עם שחר". סרטו של רוברט אולדריץ', ששימש השראה ישירה ל"ממזרים חסרי כבוד" של טרנטינו, הוא ככל הנראה האהוב שבהם. כמה חודשים לפני הפלישה לנורמנדי, מייג'ור רייזמן (לי מרווין) מגייס 12 חיילים אמריקאים, שנידונו למוות או למאסר ממושך, למשימה נועזת שסיכויים לשרוד אותה נמוכים. עליהם לצנוח בצרפת הכבושה, להסתנן לטירה שבה מתקיים משחק מלחמה בהשתתפות קצינים בכירים בוורמאכט ולהרוג כמה שיותר מהם. מקבץ השחקנים המגניב כולל את דונלד סאתרלנד, צ'רלס ברונסון, ג'ון קסווטס, רוברט ריאן, וטלי סוואלאס כפסיכופט. המלחמה כבידור.

צייד הצבאים (1978)

שלושה חברים מעיירה קטנה בפנסילבניה יוצאים למלחמת וייטנאם. שניים (רוברט דה נירו וג'ון סאבאג') חוזרים משם חבולים, והשלישי (כריסטופר ווקן) נשאר מאחור, וממשיך לשחזר את החוויה מרסקת הנפש שחווה בשבי הווייטקונג. סרטו האפי של מייקל צ'ימינו מתחיל בחתונה ומסתיים בשירת "אלוהים ברך את אמריקה", ובין לבין הוא מכניס אותנו עמוק לתוך הגיהינום של המלחמה והשמות שהיא מטילה בנשמותיהם של הלוחמים. גם מריל סטריפ הצעירה תורמת את חלקה לסרט שובר לב על חברות אמיצה, שזכה באוסקר לסרט הטוב ביותר.

בופור (2007)

סרטם עתיר העוצמה של יוסף סידר ורון לשם הוא אנטי סרט-מלחמה. אחד ממקורות הכוח שלו הוא הבחירה למקם את ההתרחשות כולה בתוככי החלל המנותק של המוצב הצה"לי התחום בתוך לבנון. הקלאוסטרופוביה השקטה והמתוחה של המנהרות והביצורים מעוצבת בסצנה כמעט סוריאליסטית בתחילת הסרט, כשחבלן (אוהד קנולר) שמגיע למוצב כדי לפרק מוקש, הולך לאיבוד בתוך המבוך. בסגנונו הנזירי המוקפד, הסרט מצליח להיות יצירה קולנועית אמנותית ומסוגננת, וגם להעביר תחושה חזקה של החווייה האמיתית והטעונה של חיילים הלכודים בתוך מוצב. הם סופרים את הימים לקראת הפינוי הקרב, באווירה ספוגת פחד, תסכול וחוסר תוחלת וסופרים את המתים ההולכים ומתרבים. זה לא סרט על ההרואיזם של החייל הקטן אלא על הבזבוז המשווע של חיי הבנים, שלו אחראים האבות והפקודות המיותרות שמגיעות מלמעלה.

מ.א.ש (1970)

הקומדיה העוקצנית של רוברט אלטמן מתארת את שירות המילואים של רופאים בבית חולים שדה, הנמצא מרחק של קילומטרים ספורים מהחזית במלחמת קוריאה. בין הניתוחים של המוני פצועים שמגיעים לשם בזרם בלתי פוסק, הרופאים (בהם דונלד סתרלנד ואליוט גולד) מנסים להעביר את הזמן בכיף. הסגנון הנטורליסטי הייחודי לאלטמן מייצר סרט חתרני, שמוציא לשון לכל הדוגמות המקובלות (חלקן מיוצגות בדמותו של הרופא השמרן רוברט דובאל). אחד הסרטים שהגדירו את הקולנוע האמריקאי של שנות השבעים – ופוענח כתגובה על מלחמת וייטנאם שהתרחשה באותו זמן – הזניק סדרת טלוויזיה מצליחה, והשפיע לא מעט גם על "גבעת חלפון אינה עונה" שלנו. 

אגף הקצינים (2001)

בניגוד לסרטי המלחמה הפסאודו-פציפיסטים מרובי הפיצוצים והאיברים הכרותים, זהו סרט מלחמה ללא סצנות מלחמה. אדריאן, קצין צרפתי צעיר ממשפחה טובה, יוצא לחזית במלחמת העולם הראשונה. בתחנת הרכבת הוא רואה צעירה הנפרדת בכאב מבן זוגה, ורגשותיה החשופים מושכים אותו אליה. הם מבלים אחר צהריים של אהבה, וכשהוא יוצא לחזית, הוא לוקח בטעות את העגיל שלה. כבר במשימתו הראשונה אדריאן נפצע מפגז שנופל בשדה  פסטורלי, ומשחית את פניו. הוא נלקח לבית חולים צבאי בפריז ומעביר שם את כל שנות המלחמה. בהתחלה הוא המאושפז היחיד במחלקת הקצינים, בעוד הקומה מתחת הומה אדם והסצנות האלה מצולמות מנקודת תצפיתו של אדריאן שמיוצגת על ידי קולו הפנימי, ובזוועה המהולה בחמלה הניבטת מפניהם של האנשים המביטים בו. בהדרגה המחלקה מתחילה להתמלא, ונוצרת ידידות אמיצה בין שלושה פצועי פנים, שביחד לומדים להתמודד עם עצמם, ועם האופן שבו העולם רואה אותם. העגיל הבודד, והתקוות שהוא נושא עימו, ממשיכים לשמש לאדריאן חבל הצלה. פרנסואה דופירון ביים סרט עדין, יפהפה, אינטימי ושקט, ועם זאת אפי בעוצמתו. יהלום מכל בחינה, וחוויה קולנועית ורגשית מרטיטה.

דנקרק (2017)

שש שנים לפני "אופנהיימר" התנסה כריסטופר נולאן לראשונה בשחזור של אירוע היסטורי ממלחמת העולם השניה – מבצע דינמו לפינוי כ-340,000 חיילים בריטים וצרפתים שנלכדו על חוף דנקרק בצפון צרפת. ההרמוניה בין התחכום המבני לתוכן האנושי הניבה קולנוע מזהיר וחודר קרביים. הנרטיב מפוצל לשלושה צירי זמן (שבוע על החוף, יום בים, שעה באוויר) המתמזגים לזמן רציף רק לקראת סוף הסרט. זה סרט מלחמה יוצא דופן מבחינה זו שאינו מדחיק את התבוסה, ואנחנו לא רואים בו חיילים אוחזים בנשק ונלחמים (פרט לטייסים), אלא בעיקר אנשים שמנסים לשרוד, לא תמיד בדרכים מעוררות כבוד. אף שכל הפצצה מהאוויר גובה המוני קורבנות, אין בו פרצי דם ואיברים מרוטשים ועם זאת הוא מלחיץ עד אימה כבר מדקותיו הראשונות. סימפוניה של רעשים ומעט מאוד דיבורים מעוררים בנו תגובות פיזיות לא רצוניות לצד רגעים של רגש טהור, והדרמה האנושית העזה נבנית דרך סדרה של החלטות מוסריות מטלטלות.