דווקא עכשיו: סרט האסונות של נטפליקס מחזיר אמון במין האנושי

האמת היא שלא התחשק לי לראות את "אחוות השלג", בגלל סוג הסיפור שהוא מספר. למי יש כוח לצפות בסרט על ניצולים מהתרסקות מטוס בהרי האנדים, ששורדים באמצעות אכילת גופותיהם של חבריהם? על אחת כמה וכמה שדעתנו נתונה עכשיו לחטופים הלכודים בידי החמאס. אבל "אחוות השלג" זכה במועמדות לגלובוס הזהב בקטגוריית הסרט בשפה שאינה אנגלית, וככל הנראה יהיה מועמד גם לאוסקר, אז הדלקתי נטפליקס – ונשביתי.

>> השנה שבה התפוצץ הקולנוע: 12 הסרטים הכי טובים שראינו ב-2023

הסיפור האמיתי על שחקני הרוגבי מאורוגוואי, שהצילו את עצמם ממוות בטוח בהרים המושלגים, כבר סופר בשלל סרטים. המפורסם שבהם הוא ההפקה ההוליוודית "לחיות" בכיכובו של איתן הוק מ-1993, ובימים אלה מוצעת ביס סדרה תיעודית חדשה המבוססת על שילוב של ראיונות עם השורדים (מעניינים) ושחזורים דרמתיים (לא משהו). למרות ההיצע הזה (יש גם ספרים, הצגות ויצירות מוזיקליות), סרטו הארוך ונטול הכוכבים של הבמאי הספרדי חואן אנטוניו ביונה בהחלט שווה צפייה. ביונה כבר ביים סרט על פי סיפור הישרדות אמיתי – "הבלתי אפשרי" מ-2012, על משפחה ששרדה את הצונמי בתאילנד ב-2004 – ועשה את זה לא כל כך טוב. אבל הפעם הוא לא מזייף.

"אחוות השלג" מסופר לצופים על ידי נומה טורקטי, שהוא הדבר הכי קרוב שיש בסרט לגיבור (הוא הכי חתיך). אבל נראה שנעשתה כאן החלטה דרמתית ומוסרית לספר את הסיפור הקבוצתי, ולא להתמקד בדמות ספציפית. הניצולים רוצים לשרוד יחד, והרצון הזה עובר לצופים. בהתחלה "אחוות השלג" מציג בפנינו חבורה טיפוסית של ספורטאים צעירים ונלהבים, ואנחנו לא מכירים אותם הרבה לפני שהם עולים על הטיסה הגורלית ממונטווידאו שבאורוגוואי לסנטיאגו שבצ'ילה. גם נומה לא ממש מכיר אותם, כמו שהוא מספר בשדה התעופה. גם בהמשך, הסרט נמנע מחיוויים מלודרמטיים, ואינו צולל לחייהם הפרטיים של השורדים באמצעות פלשבקים או ווידויים אישיים. הם מאופיינים בעיקר על ידי תגובותיהם ופעולותיהם במצב הבלתי אפשרי שאליו נקלעו, וזה מספיק דרמתי. כמו שנאמר, אדם נבחן בשעת משבר, ואין משבר גדול מזה.

התרסקות המטוס מצולמת וערוכה באופן פנומנלי – לא חושבת שראיתי סצנה כזו אי פעם. אבל זה לא סרט אקשן אלא דרמת הישרדות פיזית ונפשית, ואחרי האירוע המחולל רוב הזמן הניצולים נשארים במקום שבו נפלו. אחרי כמה ימים קשים, כשהם מבינים שהחיפושים אחריהם נפסקו ושהמזון היחידי בסביבה הוא גופות חבריהם, הם בוחרים בחירה נוראה שהסרט הופך אותה לחלק מהאחווה שבכותרת. החיים מתאחדים ומטפלים זה בזה כדי שיוכלו להמשיך לחיות, והמתים תורמים את חלקם למטרה המשותפת. "אחוות השלג" נמנע מדיונים יתרים על משמעות החיים, וסוחף אותנו לתוך החוויה הקשה של ההישרדות היומיומית. בסופו של דבר עולה ממנו אמונה מרגשת במין האנושי, והוא מגיע לשם בלי להיות הירואי ודתי מדי.

בניגוד לנטייה למראות מזוויעים שהפגין בסרטים קודמים (לא אשכח את הפצע הנורא שנפער ברגלה של נעמי ווטס ב"הבלתי אפשרי"), הפעם ביונה שומר על איפוק ביחסו לאימה בהתגלמותה. שני בחורים לוקחים על עצמם לבתר את הגוויות הרחק מעיניהם של שאר השורדים, והחיתוכים נשארים גם מחוץ לשדה הראיה של הצופים. נופי ההרים המושלגים שמסביב מרהיבים עד מאוד, ועוזרים לנו להתמודד עם הקושי של הסיפור, עם זאת שאנחנו מבינים שככל שהנופים מהממים יותר, כך הם יותר קטלניים.

הסרט אינו מייצר דרמות מיותרות, וכוחו הוא בהצמדות לפרטים המדויקים של סיפור ההישרדות. אחרי צפייה בסדרה התיעודית התרשמתי עוד יותר עד כמה הם מדויקים (כולל מפולת השלגים שגבתה עוד קורבנות). השחקנים הלא מוכרים – לפחות אחד מהם הוא שחקן רוגבי מקצועי שזו בכורתו הקולנועית – טובים כולם. אמנם אחרי הצפייה לא זכרתי שמות ודמויות ספציפיות (כמו מי הם אלה שיצאו למסע בתקווה לחצות את ההרים ולהגיע למקום יישוב), אבל באופן יוצא דופן זאת אינה בעיה, כי כאמור זה סיפור על כולם למען כולם. ולכן הוא מרגש, דווקא עכשיו.
4 כוכבים
La sociedad de la nieve בימוי: חואן אנטוניו ביונה. ספרד/אורוגוואי 2023, 144 דק'. זמין בנטפליקס