זאת לא קרואלה. אבל זה כן הדבר הכי אפל וחצוף שדיסני עשתה

קרואלה אוהבת כלבים. קרואלה גם אוהבת בגדים, אבל אין לה עניין מיוחד במעילי פרווה. במילים אחרות – קרואלה איננה קרואלה. בכותרות הסיום של "קרואלה" כתוב שהסרט מבוסס על "101 דלמטים" של דודי סמית, אבל זה לגמרי לא נכון, כי פרט לשיערה החצי שחור חצי לבן, הקרואלה שבסרט אינה מזכירה את קרואלה שבספר, וגם לא זו שבסרטים הקודמים של דיסני – לא המצויר המקסים מ-1961, וגם לא המצולם האיום מ-1996, וכל המשכיהם.

אבל אחרי שאנחנו מניחים בצד את העובדה שמה שמתחזה לסיפור מקור של בת הבליעל בסאגת הכלבים – הוא בעצם סיפור עצמאי בעל דמיון שטחי בלבד למקור (כולל כמה רפרנסים ליודעי דבר), אנחנו מקבלים סרט מהנה יותר מהצפוי מעוד הפקה טפילית של דיסני. זה לא "ג'וקר", אבל זה בהחלט מענג יותר מצמד סרטי הפח בכיכובה של מלפיסנט.

חלק ניכר מההנאה נובע מההופעות המשובחות, לא רק של שתי האמות שבתפקידים הראשיים, אלא גם של ג'ואל פריי (היזדאהר זו לוראק ב"משחקי הכס") ופול וולטר האוזר בתפקידי הגנבים ג'ספר והוראס, שמביאים להפקה עתירת התקציב הזאת לא רק הומור, אלא גם מנות נדיבות של אנושיות. האוזר זכור בעיקר מהופעתו ההורסת ב"אני, טוניה", שבו גילם את שומר ראשה של אלופת הקרח, המציג את עצמו כסוכן חשאי מהטופ של הטופ. הבמאי של "אני, טוניה", קרייג גילספי, ביים את גם "קרואלה", והוא מביא איתו לא רק את האוזר אלא גם את הרוח.

"קרואלה" (צילום: יחסי ציבור)

"קרואלה" הוא סרט יותר אורבני, אפל וחצוף מהמקובל בדיסני, ולא הייתי ממליצה ללכת אליו עם ילדים קטנים. דמותה המקורית של קרואלה ודאי שימשה השראה לטים ברטון הצעיר, ולרגעים הסרט מזכיר את הבמאי ההוא בימיו הטובים, לפני שהפך לקלישאה של עצמו.

זה סיפור על ילדה יוצאת דופן ומבריקה בשם אסטלה שמתקשה לשלוט בילדה הרעה שבתוכה. רצף של אירועים הופך את אסטלה הקטנה (בגילומה של טיפר סיפר קליבלנד המצוינת) ליתומה שמתרוצצת ברחובות לונדון כמו אוליבר טוויסט עם צמד גנבים יתומים. בחברתם אסטלה מפתחת כישורי הישרדות שיועילו לה בהמשך, אבל חלומה האמיתי הוא להיות מעצבת אופנה. אלה שנות השבעים והמלכה הבלתי מעורערת של האופנה האנגלית מכונה הברונית. אסטלה מסתירה את שיערה השחור לבן הטבעי תחת פאה אדומה ומתחילה לעבוד אצלה. 

"קרואלה" (צילום: יחסי ציבור)

הברונית היא מפלצת – בהשוואה אליה מירנדה פריסטלי ב"השטן לובשת פראדה" היא נשמה טובה. התסריט ללא ספק מכוון לאסוציאציה הזאת, כשההבדל העיקרי הוא שלאסטלה יש חיים כפולים – ביום היא ממלאת בכניעה את דרישותיה של הברונית ובלילה היא קוראת עליה תיגר כקרואלה המסתורית. ידידיה הנאמנים ג'ספר והוראס ממלאים את כל דרישותיה, ומתחילים להרגיש שחברת הילדות שלהם הופכת למפלצת בעצמה. אם נדמה שחשפתי כאן הרבה מעלילת הסרט, לא כך הוא. יש ב"קרואלה" המון עלילה, מה שמביא את אורכו לשעתיים ורבע דחוסות, שזה קצת יותר מדי. 

אמה תומפסון ואמה סטון טורפות בתאווה את תפקידי בת הבליעל הוותיקה ויריבתה העולה, ושתיהן מעצבות הופעות מבדרות מאוד. אנחנו תומכים בקרואלה משום שאנחנו אוהבים גיבורים חצופים, אך גם מקווים שהיא לא תיתן לילדה הרעה להשתלט לגמרי על החצי האנושי שלה. וכאמור, צמד הגנבים המוכשרים להפליא, על אף חזותם החלמאית, אוהבים אותה ומאזנים אותה. יש לציין שמדובר באהבת אחים, ושאין בסרט שום רמז ל"לאב סטורי" ומאוד משמח שכך. זה מאוד יוצא דופן בקולנוע ההוליוודי, שמימים ימימה מדביק סיפור אהבה לכל הסרטים, בכל הז'אנרים, ולא פעם זה נראה מאולץ. 

"קרואלה" (צילום: יחסי ציבור)

ועדיין לא הזכרתי את גונבי ההצגה המקצועיים – צמד הכלבים הלא דלמטים שבסרט. קרואלה אמצה בילדותה כלב רחוב קטן ומדובלל שמלווה אותה גם בבגרותה, ולהוראס יש כלב קטן עוד יותר, צ'יוואווה בשם ווינק, שהוא שותף שווה ערך לכל מזימותיהם. כמה מהסצנות המבדרות ביותר בסרט שייכות לווינק. בקרדיטים מופיעים שמותיה של לא פחות מעשרה כלבים שגילמו את הצמד הזה, ועדיין הסרט נזקק פה ושם לשיפוצים דיגיטליים. חבל, כי זה פוגם בחינם הטבעי של הכלבים. יש גם שלושה דלמטים בוגרים, לא נחמדים כלל וכלל, והתוספות הדיגיטליות שלהם בולטות עוד יותר.

מרכיב מהותי באטרקטיביות של הסרט הוא העיצוב של עולם האופנה שנראה משכנע לחלוטין, גם כשהסיפור הולך ונעשה יותר ויותר מופרך (ואני מתכוונת לכך במובן הכיפי של המלה). עיצובי תלבושות הפאנק בהשראת אלכסנדר מקווין ודאי יזכו אותו באוסקר. בהתאם, הפסקול הסוחף מוצף בלהיטי רוק מהתקופה, שתורמים קצב גם אם לא רובד מהותי של משמעות – בואו נגיד שהשימוש ב"סימפטיה לשטן" של הרולינג סטונז לא היה יכול להיות יותר צפוי.

"קרואלה" (צילום: יחסי ציבור)

"101 דלמטים" היה אחד הספרים האהובים עלי בילדותי. קראתי אותו פעמים רבות בעברית (כשעוד קראו לו "101 כלבים") ובאנגלית, וזכור לי הרגע שבו אחד הגורים נושך את אוזנה של עריצה מדיאש (שמה בעברית) ומגלה שיש לה טעם של פלפל שחור. לקרואלה שבסרט ככל הנראה אין טעם של פלפל, אבל היא בהחלט מפולפלת במידה הנכונה. סצנה המשולבת בכותרות הסיום מחברת לכאורה בין "קרואלה" לבין "101 דלמטים" אבל אני לא רואה איך הם מתחברים. לא באמת. ולכן אני מקווה שדיסני יסתפקו בסרט המוצלח הזה, ולא יתפתו לתפור לו המשך.

☆★★★ 3.5 כוכבים
Cruella בימוי: קרייג גילספי. עם אמה סטון, אמה תומפסון, מרק סטרונג, ג'ואל פריי, פול וולטר האוזר. ארה"ב 2021, 134 דק'