הסרט הישראלי הזה מחזיר את האמון באהבה. עכשיו הוא בנטפליקס

זה שנים שהקומדיה הרומנטית נמצאת בשפל שנובע מחוסר התאמה בין הז'אנר השמרני לבין העולם המודרני, ומהיצמדות אוטומטית לתבניות בלויות שגורמות לגיבורים להתנהג כילדים בעלי לקויות למידה. כניסתה של יוצרת חרדית למתחם הקולנועי הזה עשויה להיראות כמהלך מוזר, אבל בעצם יש כאן התאמה מושלמת, שהרי הקומדיה הרומנטית היא במהותה ז'אנר אמוני, שמעודד אותנו להאמין שישנו ה"אחד" שהשגחה עליונה כלשהי תדאג להביאו אל פתחה של הגיבורה. בהכניסה את האמונה באלוהים למשוואה, רמה בורשטיין בעצם חושפת את שורשי הז'אנר ותוך כדי כך ממציאה אותו מחדש.

נועה קולר זכתה באופיר (מגיע לה אוסקר) על הופעתה הנפלאה עד מאוד, שגורמת לנו להתאהב במיכל – בעלת פינת ליטוף ניידת (יש גם נחש סמלי), שחזרה בתשובה לפני 12 שנה ונותרה ברווקותה למרות מאמצים עקשניים למצוא בן זוג. בייאושה היא הולכת למין מכשפה/פסיכולוגית שמבטיחה לה שתמצא בעל בקרוב. אבל רגע לפני החתונה היא מגלה שהוא לא אוהב אותה – היא כנראה לא שאלה את עצמה אם היא אוהבת אותו.

במקום לבטל את הזמנת האולם, היא מודיעה לבעליו (עמוס תמם) שהחתונה תתקיים במועדה, ועכשיו נותר רק למצוא חתן. זאת כמובן תוכנית מופרכת מחוץ לעולם של הקומדיה הרומנטית ו/או האמונה בחסדי האל, אבל התסריט (זוכה האופיר) הוא מלאכת מחשבת של אפיונים מדויקים, דיאלוגים זוהרים ובנייה נבונה של מהלכים דרמטיים וקומיים מפתיעים, והוא מספק הצדקה פסיכולוגית עתירת רבדים לרגע היווצרותה של התוכנית במוחה הקודח של מיכל.

בימים שנותרו היא פוגשת שורה של גברים נאים – בהם עוז זהבי החינני בתפקיד כוכב רוק שרמנטי – כולם כתובים ומשוחקים לעילא, ומשכנעים אותנו באמת של הדמויות, על אף היותן מוקצנות. בתוך המסגרת של פנטזיה רומנטית בורשטיין מייצרת דרגות שונות של פנטזיה, ובאמצעותן בוחנת את אמונתה של מיכל באופן שנון ונוגע ללב. זה מעשה קסמים קולנועי שמצליח לבלבל אותנו בדרך אל הסוף המושלם, והוא מרחיב לבבות – גם את האתאיסטים שבהם.