הדוקו על דיזנגוף סנטר מבולגן בכוונה, בדיוק כמו הבניין עצמו

גילוי נאות: אני גרה בקרבת דיזנגוף סנטר, ומגיעה לשם כמה פעמים בשבוע. אני שוחה בבריכה על הגג, רוכשת בגדים ושאר מוצרים בחנויות, מתעצבנת על המוכרים שעומדים בכניסה לחנות תמרוקים וקוראים לי "גברת" בניסיון למשוך את תשומת ליבי כשאני חולפת על פניהם, קונה אוכל בשוק האוכל בימי חמישי ושישי, וכמובן, רואה סרטים בקולנוע לב. אני לא מחבבת קניונים, בלשון המעטה, אבל אני אוהבת את דיזנגוף סנטר, שנפתח ב-1977, לפני שהמציאו את המלה, והוא שונה באופן מובהק מכל הקניונים האחרים שנבנו על פי שטנץ (נראה שדווקא הכישלון המהדהד של המקום בשנותיו הראשונות תרם לאופיו המיוחד). לכן הדיוקן התיעודי שקובי פרג' ומוריס בן-מיור הקדישו לבניין סקרן אותי מרגע שנודע לי על קיומו, אבל הטיטנים ההוליוודיים "ברבי" ו"אופנהיימר" דרשו שקודם אתייחס אליהם. משהשלמתי את המשימה הזאת, התפניתי לראות את "סרט בסנטר", ונהניתי עד הגג, או שמא עד הבריכה שעל הגג.

פרג' ובן-מיור ("להאיר את יוסי", "המלכה שושנה") לקחו השראה מספרה של תמר ברגר מ-1988, "דיוניסוס בסנטר", המספר את סיפורו ההיסטורי המורכב של האתר, והלבישו על הבסיס הזה דיוקן תוסס של החיים במבנה המבולגן. ברגר עצמה יושבת בסנטר, כמו כל שאר המרואיינים, ומספרת על משפחת חינאווי מיפו, שהאדמה היתה שייכת לה. ב-1924, כלומר לפני מאה שנה, ראש המשפחה החכיר את האדמה לעולים מפולין שבנו עליה צריפי עץ ופחונים וקראו לשכונה נורדיה. אחרי רצח האב (חתיכת סיפור בפני עצמו), במלחמת העצמאות משפחת חינאווי עזבה את יפו, ופיסת הנדל"ן היקרה הזו הוגדרה כנכסי נפקדים – שזה השם החוקי הנקי של האצבע המשולשת שהמדינה כיוונה לאינספור פלסטינאים שחיו כאן קודם. פרג' ומיור איתרו את בן המשפחה בבנגקוק, ודבריו המפויסים הם אקורד סיום מרגש לסרט.

בין לבין, יש מיקס עשיר ומבולגן (בכוונה, כמו הבניין) של דימויים וראיונות עם אנשים מהעבר ומההווה של העיר הקטנה שבתוך העיר הגדולה. הגדולה. מתברר שבשנות השישים הארכיטקט הברזילאי המהולל אוסקר נימאייר עיצב עבור האתר תכניות גרנדיוזיות שלא יצאו אל הפועל (המודל מרהיב), אך אלה השפיעו על האדריכלית עליזה טולדו שתכננה את המבוך המר ומבולגן (בכוונה, כמו הבניין) של דימויים וראיונות עם אנשים מהעבר ומההווה של העיר הקטנה שבתוך העיזמין הזה, שגם מבקרים ותיקים עדיין הולכים בו לאיבוד. טולדו מספרת למצלמה על כוונותיה, ועל תרומתו של האדריכל השותף יצחק ישר, והצלם שתיעד את שלבי הבניה משתף אותנו בתצלומיו היפהפיים. תושבי נורדיה שפונו משם מספרים על איך היה לגדול בצריף עץ בלב תל אביב. ויש גם שיחה עם טרנסים וטרנסיות צעירים שמצאו מפלט על הגג, והצצה לחללים המדהימים עמוק באדמה שמתחת לבניין (הם היו חלק מתכניות עירוניות שגם הן לא יצאו לפועל, כי ככה זה בישראל).

הכוכב המפתיע של הסרט הוא שומר בחניון התת קרקעי, שחזר לארץ אחרי כמה שנים בארה"ב, ורואה עצמו כמעין פילוסוף של המקום. הפלגותיו משובצות לאורך הסרט כמעין פזמון חוזר, וסגנון הביטוי הייחודי שלו כובש בהדרגה את הצופים. גם הראיון המשותף עם בני הזוג נורית ואיז'ו שני, שייסדו את קולנוע לב – אולי הארטהאוז היחידי שמוקם אי פעם דווקא במרכז קניות – מספק כמה רגעים של בידור טוב (הם לא בדיוק מתואמים).

"סרט בסנטר", שהופק עבור HOT8, גדוש מכל הבא ליד, ועדיין, צופים שמכירים את המקום על פני השנים יתהו לגבי דברים שחסרים בו – כמו התייחסות לקולנוע השני שפעם היה בו. יש אנשים שעדיין לא שמו לב שקולנוע דיזנגוף, שנפתח ב-1986 ונסגר ב-2011, כבר לא שם. זאת לא תלונה – ברור שהיה צריך לבחור, והחומרים שיש בסרט נהדרים. אריה פילץ, הילד שברח מבית הוריו בלודז' בגיל 14, ובנה את עצמו ואת דיזנגוף סנטר במו ידיו, ראוי לסרט בפני עצמו. ניתוח דמותו של השותף פלטו שרון מעניין גם הוא. וישנו הסיפור הלא יאומן כי יסופר שמספר עוזי וייל על המערכון שנדחה בתזמון גורלי על ידי "החמישיה הקאמרית".

"סרט בסנטר". צילום באדיבות: אוריאל סיני ו-8HOT

הבופה השופע של פוליטיקה, היסטוריה, צבע, דרמה אנושית ומסחר, מספק 90 דקות מרתקות, ולפעמים גם צובטות בלב. כן, הסרט מספק יחסי ציבור למרכז קניות, ומציג אותו כמקום מכיל שדואג לתושביו (כמו השומר הזקן שהפך לדוור), אבל הדימוי הזה ככל הנראה נכון, או לפחות לא מנותק מהמציאות. מדי פעם אני מעלה את השאלה האם יש לתל אביב סמל ברור כמו שיש לפריז, לניו יורק ולירושלים. בעקבות הצפייה בסרט התחלתי לחשוב שאולי התשובה היא דיזנגוף סנטר.
4 כוכבים
"סרט בסנטר" מוקרן בקולנוע לב בדיזנגוף סנטר, לרוב בלוויית מפגש עם יוצריו קובי פרג' ומוריס בן-מיור.