מאחורי כל תמונה בדוקומנטרי המטלטל הזה יש סיפור מחריד

תצלומים ישנים שתיעדו אנשים ואירועים היסטוריים הזניקו כמה וכמה סרטים תיעודיים ישראליים בשנים האחרונות. "הצלמניה", "פוטו פרג'", "המצלמה של דוקטור מוריס" ו-"1341 פריימים מהמצלמה של מיכה בר-עם" צללו אל תוך ארכיונים ואלבומים, וסיפרו את סיפוריהם של האנשים משני צידי המצלמה. אל אלה הצטרף לאחרונה "הפרטיזן עם מצלמת הלייקה" של רות ולק ("גבול הכאב", "דוד פורלוב: דיוקן"), המועמד לפרס אופיר ומוקרן השבוע בסינמטק תל אביב.

שמו של הסרט, שהופק עבור כאן 11, שם את הדגש על הייחוד שלו. רוב תצלומי השואה שאנחנו מכירים צולמו על ידי הנאצים, או על ידי חיילי בנות הברית ששחררו את עצורי המחנות. התצלומים של מונדק לוקביצקי (1920-2004) יוצאי דופן בכך שהוא היה צעיר יהודי שלקח את מצלמתו איתו כשחמק ליערות והצטרף למחתרת הפולנית "ארמיה קריובה". כארבעים תצלומים של עמיתיו הפרטיזנים שצילם ביערות נשמרו באלבום בדירתו ברמת גן, בה התיישב עם אשתו חנה אחרי המלחמה, ושם הם נשכחו עד שבנו שמעון החל לפתח בהם עניין. דרך התצלומים והעדויות הכתובות והמוקלטות שאביו מסר למכון השואה, שמעון לביא החל להבין מי היו הוריו, ומדוע הם היו קשים כל כך.

פרטיזנים בזמן המלחמה. "הפרטיזן עם מצלמת הלייקה". צילום: מונדק לוקביצקי

הסיפור שנחשף בהדרגה מול המצלמה הוא מצמרר, אבל הנסתר עדיין רב על הנגלה. הדימוי התרבותי של פרטיזנים הוא של לוחמים נועזים שפוצצו כבישים ומסילות רכבת כדי לעצור את מכונת המלחמה הנאצית. לפי העדויות בסרט, היחידה שעליה פיקד מונדק עסקה גם בפעילויות כאלה, אך לא פחות מכך הוא יצא לחיסולי נקמה של משת"פים שהסגירו יהודים לנאצים. למשימות החיסולים הצטרפה גם חנה ברן (1921-1990), בת למשפחה חסידית והאישה היחידה בפלוגה, שמאוחר יותר נישאה למונדק ועלתה איתו לישראל. הפרטים המעטים שנחשפים על נסיבות הגעתה של חנה ליער, וקורותיה בקרב עמיתיה הגברים, הם המטלטלים ביותר בסרט, אך הם מוגשים לצופים כלאחר יד. באמצעותם הסרט נוגע בנושא נפיץ שככל הנראה עדיין לא נחקר דיו. קולה של חנה עצמה נעדר מהסרט, משום שבניגוד לבן זוגה היא לא הותירה אחריה עדויות מכל סוג שהוא, ומיעטה לדבר בחייה.

גם נופים היו דאז. "הפרטיזן עם מצלמת הלייקה". צילום: מונדק לוקביצקי

הבן שמעון הוא הדובר היחידי בסרט שפניו נחשפות למצלמה. שאר הדוברים – שכנים וחברים שהכירו את הוריו, פרטיזן שהיה איתם ביער, אישה שכתבה את זכרונותיו של מונדק, ואנשים נוספים – נמצאים בסרט כקולות נעלמים מאחורי התצלומים הישנים והחדשים. גן ירוק ומטופח מול דירתם בני המשפחה ברמת גן הוא דימוי חוזר, המשמש כמעין ניגוד ויזואלי ליערות בפולין שבהם מונדק פעל וצילם.

הסרט, שהופק ונערך על ידי יעל פרלוב, נפתח ומסתיים עם התצלום העז ביותר – במחבואם בסבך מונדק וחנה מישירים מבטם למצלמה, פניו מוארים, ואילו היא שוכבת מאחור, בחושך. ולק מספרת בסרט שהתמונה הזו היא שגרמה לה לרצות לגלות את סיפורם של השניים, ושל הרגע הגורלי שחבוי בתמונה. כמה מהתצלומים האחרים פחות דרמתיים ויותר ייצוגיים – הלוחמים במדים דופקים פוזה למצלמה בין עצי אורן צעירים (תמונה שכזו, שצולמה אחרי הגעת הצבא הרוסי, מקבלת רובד צורב, כשאנחנו זוכרים מה סיפרה אחת הדוברות בסרט).

המבט שהצית את הכל. "הפרטיזן עם מצלמת הלייקה". צילום: מונדק לוקביצקי

התצלומים המעניינים ביותר מוקדשים לחיים של חנה ומונדק ביער. תמונה אחת של פרטיזנים יושבים ואוכלים ומעליהם עומדת אישה עם צלחת – לא ברור אם היא מגישה או לוקחת לעצמה אוכל כדי לשבת בצד – באה עם סיפור מחריד. ויש גם תצלומים שמונדק צילם בישראל, כאן פתח חנות צילום. נראה שהסרט היה יכול להרוויח מהתבוננות מעמיקה יותר בחלק מהתצלומים עצמם, אבל גם כך מצטיירת תמונה מרתקת של המעשים הנוראים שנעשו ביער וסביבתו, ואיזה חותם הם השאירו בנפשם של הוריו של שמעון.
"הפרטיזן עם מצלמת הלייקה", סינמטק תל אביב, 20.8, 22.8, 24.8. לפרטים וכרטיסים. זמין גם ביוטיוב של כאן 11