מנתק המים: אפור זה השחור החדש

"מנתק המים" מתאר חיים אפרוריים באופן ריאליסטי ועם משחק נהדר. רק חבל שבאיזשהו שלב זה מתיש מדי

מנתק המים
מנתק המים
23 ביולי 2013

אם בשל תקציבים שמופנים במיוחד ל"קולנוע ייעודי" ואם משום שרוב במאי הקולנוע לא נולדו בתל אביב, הקולנוע הישראלי העלילתי מרבה לעסוק בפריפריה. ברבים מהסרטים, כמו "אביבה אהובתי" הטברייני ו"ביקור התזמורת" הנגבי, היוצרים מאצילים על גיבוריהם עיסוק באמנות כסוג של התעלות מעל המציאות האפורה והשוחקת. הגיבורים המעטים שאינם אמנותיים פונים לספורט כנתיב בריחה פוטנציאלי – כדורגל בב"בית"ר פרובנס" וב"ווסרמיל" הדרומיים, סומו ב"סיפור גדול" הרמלאי. "אזרח אמריקאי" של איתן גרין אפילו שילב את שני התחומים – גיבורו היה פסנתרן/כתב ספורט מאשדוד שמתיידד עם כדורסלן חיזוק וחולם על אמריקה.

גם ב"מנתק המים" יש ספורטאי – בועז הצעיר הוא שוער כדורגל. אבל בועז (טום יפת בהופעה טבעית), תיכוניסט לפני גיוס, אינו גיבור הסרט המתרחש בנהריה, עיר הולדתו של הבמאי עידן הובל. האיש שבכותרת הוא גבי (משה איבגי), אביו של בועז, שחולם שבנו יהיה כדורגלן מצליח, אבל לעצמו אין לו שאיפות. גבי מתפרנס בקושי מעבודה שהופכת אותו לשנוּא הציבור – הוא מנתק את המים לאנשים שלא משלמים את החשבון. כעובד קבלן גבי מקבל 11 ש"ח לניתוק – יותר ניתוקים, יותר שכר.

גבי הוא האיש הנעלם, זה שאף אחד לא מבחין בו עד שהוא מפריע. נדמה שמעולם לא נוצר סרט על אדם שזה עיסוקו, ולא מפתיע לגלות שדמותו מבוססת על אביו של הבמאי, המספר שבנעוריו הלך איתו לחלק התראות לפני ניתוק. "מנתק המים" עוקב אחרי גבי בעבודת יומו: בהתחלה הוא מנתק את המים לזקנה ענייה וחסרת אונים (רות גלר ברגע עצוב במיוחד), בהמשך הוא נתקל באנשים פחות עניים והרבה פחות חסרי אונים שתוקפים אותו באלימות. ויש גם את האבא של עמית לקבוצת הכדורגל של בועז, שיש לו בית נאה ומכונית חדשה בחניה, וכנראה סתם לא בא לו לשלם. הכנסה נוספת יש לגבי ממכירת הצינורות המפורקים לסוחר מתכות, אבל בחנות נעלי הספורט הוא משלם בצ'ק דחוי. אין כאן סיפור במובן הקלאסי, יש רק שגרה מתישה פיזית ונפשית, וזה בדיוק העניין.

צ'זרה זווטיני, התיאורטיקן והתסריטאי הבולט של הניאוריאליזם האיטלקי (זרם קולנועי עתיר השפעה שהתפתח אחרי מלחמת העולם השנייה), ניסח את זה ככה: "החידוש הכי חשוב של מה שנקרא ניאוריאליזם הוא ההבנה שההזדקקות ל'סיפור' הייתה דרך לא מודעת להסוות את התבוסה האנושית, ושסוג הדמיון שבו השתמשו לפני כן היה בעצם טכניקה לכפות נוסחאות מתות על עובדות חברתיות חיות… אם פעם כל סיטואציה הניבה עוד ועוד סיטואציות (תוצאה של חוסר אמון במציאות), אנחנו רוצים להישאר עם הסצנה, כי סצנה אחת יכולה להכיל כל כך הרבה הדים והדים חוזרים… הבעיה המוסרית והאמנותית היא להתבונן במציאות ולא להוציא ממנה סיפורים. לכן אני שואף לצמצם את הסיפור לצורתו הכי בסיסית, פשוטה ובנאלית".

הובל נענה לקריאה הזאת במלואה, והוא עוקב אחר כל ניתוק ואחר כל עימות שמגיע בעקבותיו בשוטים ארוכים ועקשניים. הסגנון הזה צובר כוח, ומשה איבגי במיטבו מחזיק את הצופים מרותקים לדמותו כגבר מחוק שמלקט שקל לשקל לפרנסת המשפחה ומנסה לשמור על כבודו במציאות שבה הוא קורבן של השיטה לא פחות מאלה שמכוונים אליו את זעמם.

אין תמה שהסרט זכה לקבלת פנים חמה דווקא באיטליה, שם התקבל למסגרת אופקים בפסטיבל ונציה 2012. אבל גם הניאוריאליסטים הבינו שבכל זאת צריך סיפור, וב"גונבי האופניים" זווטיני עצמו בחר לספר לא על היום יום של גבר מובטל, אלא על הפעם שסוף סוף השיג עבודה ואז גנבו לו את האופניים שפרנסתו תלויה בהם, והוא יוצא לחפשם עם בנו הקטן. גם הובל מנסה למקד את הדרמה האישית ביחסים בין האב לבנו וברצונו של גבי שיהיו לבועז חיים טובים יותר משלו. אבל הקו הזה אינו מתגבש ואינו תומך דיו בשגרה המייאשת של מנתק המים, ולכן הסרט המרשים הזה מאבד מכוחו ומסתיים בלי להותיר הד.