באסה גדולה מרחפת מעל "משמר האלמוות" של נטפליקס

"מספיק עם החרא הזה", נוהמת שרליז ת'רון תוך כדי שהיא מחסלת כמה גברים עם גרזן. ככה גם אני הרגשתי במהלך הצפייה ב"משמר האלמוות". בקונטקסט של הסרט מדובר באישה בת אלפי שנים שנמאס לה, כי נראה שכל מה שהיא עושה בחיים זה לחסל רעים ולהציל טובים, אבל שום דבר לא באמת משתנה. ועדיין צירוף המילים הזה נשמע כמו מה שהוא – אחד המשפטים הכי משומשים בקולנוע, על אחת כמה וכמה כשהוא מודבק על סצנת אקשן, וברור שהוקלט ונוסף לפסקול אחרי שהסצנה צולמה. למה מישהו בצוות ההפקה חשב שהמשפט הזה יתרום משהו לסצנה, או לסרט כולו, זאת שאלה לוועדת חקירה.

עקרונית, לראות את שרליז ת'רון מחסלת גברים עם גרזן זה רעיון לא רע, אבל מתברר שזה לא מספיק. "משמר האלמוות", הניסיון של נטפליקס להצטרף ליקום הקולנועי של גיבורי-העל, זכה בארה"ב לביקורות טובות שמשבחות את עיצוב הדמויות, ואני תוהה על מה הם מדברים שם.

הסרט, בבימויה של ג'ינה פרינס-ביית'ווד, מספר על יחידה סודית של ארבעה שכירי חרב בני אלמוות, שהשאירו עקבות בהיסטוריה האנושית – חלקיקי פלאשבקים מגלים לנו מעט מאוד על עברם. עכשיו הם נחשפים לראשונה על ידי חברת תרופות, שרוצה לנצל את הפיזיולוגיה הייחודית שלהם לטובת הגדלת רווחיה. ת'רון היא אנדי, המכונה בוס כי היא הייתה הראשונה, ושמה המקורי הוא אנדרומכה, כשם אשתו של הקטור ב"איליאדה". במאות הבאות הצטרפו אליה יוסוף המוסלמי המכונה ג'ו (מרוואן קנזארי שגילם את ג'אפאר ב"אלדין"), ניקולו האיטלקי המכונה ניקי (לוקה מרינלי שזכה בפרס השחקן בפסטיבל ונציה על הופעתו ב"מרטין עדן"), וסבסטיאן הצרפתי המכונה בוקר (מתיאס שונארטס מ"חלודה ועצם") – כולם נהרגו לראשונה ושבו לחיים במלחמות מפורסמות. אל החבורה הבינלאומית הזאת מצטרפת עכשיו החיילת נייל (קיקי ליין מ"סיפורו של רחוב ביל"), היחידה שלא תצטרך לשנות את שמה כי היא אמריקאית.

אם סרטי גיבורי-העל של מארוול הם לרוב צבעוניים ומבודחים, והסרטים של די.סי. קומיקס הלכו על אפלוליות טראגית, "משמר האלמוות" נופל בין הכיסאות. לסרט אין כל סטייל – הוא מבוים באופן קורקטי, נע בין אתרי התרחשות לא מפתים, ורובו הגדול בצבעי חום-בז'.

הרמזים המעטים שמפוזרים בסרט לגבי סיפורי הרקע של הגיבורים דווקא מעוררים עניין (הייתי שמחה לראות את פגישתם הראשונה של ניקי וג'ו במלחמות הצלבנים), אך נדמה ש"משמר האלמוות" כל כך נזהר מליפול למלכודת של סיפורי מקור, שהוא משאיר את פיתוחם לסרטים הבאים בסדרה הפוטנציאלית – כפי שאפשר להתרשם מסצנת הסיום המבטיחה. כתוצאה מכך הוא עצמו נותר רזה וחסר אופי. התסריט נכתב על ידי גרג רוקה, מי שיצר את הקומיקס מ-2017 עליו מבוסס הסרט, כך שיכול להיות שזו גם מגבלה של תקציב. בכל אופן, האקשן – בעיקר מכות ויריות – בסדר גמור, לא מלהיב אבל משכנע.

אולי הבעיה הכי גדולה היא שהסרט נטול חדווה. אנדי ובוקר אבלים על אנשים שהשאירו מאחור והם רוצים כבר למות (יש אופציה כזאת, אך היא לא בשליטתם). ג'ו וניקי מאוהבים זה בזה אז הם סבבה עם תוספת הזמן. אבל מה שהיה יכול להיות חידוש מהותי ומרגש בעולם הקומיקס, אינו יותר מהצהרה חיוורת, כי רוב הזמן השניים נשארים ברקע של הסיפור, והנשיקה האחת שלהם מוגשת לנו עם נאום. נאומים זה טוב לבמת האוסקר, לא לסרט אקשן או לסצנת אהבה.

שרליז ת'רון ב"משמר האלמוות"

גם נייל הצעירה אינה מביאה עמה רוח חדשה, ואינה מפגינה טיפת התלהבות כשהיא מגלה שהיא גיבורת-על. שלא כמו ספיידרמן ושהאזאם, הלהוטים לבחון את יכולותיהם, היא דוחפת את ידה למדורה, מושכת אותה בכאב, ועל פניה שפוך מבט עצוב כשהיא מתבוננת בעורה מחלים. אמנם בחינה של האחריות הגדולה שבאה עם כוח גדול יכולה להעניק עומק דרמטי לסיפור, אבל "משמר האלמוות" צולל ראש אל תוך נטל האחריות והסבל של הניתוק מבני משפחה, בלי להתיר אפילו חיוך קטן של הנאה. וכך אנחנו מקבלים סרט מדוכדך וחסר הומור, שאינו גורם לנו להתאהב בגיבוריו. וזה לא ממש באשמת השחקנים.

מנגד יש שניים וחצי נבלים לא מוצלחים. הארי מלינג (דדלי בסרטי "הארי פוטר") בתפקיד הבוס הצעיר ותאב הבצע של חברת התרופות, הוא קריקטורה ילדותית, מגוחכת ולא משכנעת בעליל. אנמריה מרינקה ("4 חודשים, 3 שבועות ויומיים") היא הרופאה החוקרת – מין וריאציה לא מפותחת על דוקטור מנגלה. צ'ואיטל אג'יופור ("12 שנים של עבדות"), בתפקיד סוכן סי.איי.איי לשעבר שעובד עבור חברת התרופות, קיבל לכאורה את הדמות הכי מרובדת – אדם עם קונפליקטים פנימיים שפועל על פי צו מוסרי אישי. אלא שבתחילת הסרט הוא עושה מעשה בלתי קביל – שולח חבורה גדולה של חיילים לתוך מלכודת מוות כדי להוכיח משהו – ונראה שהסרט פשוט שוכח לו את זה.

לסיום נחזור לשתי הנשים שהובילו את הסרט. פרינס-ביית'ווד, שהתפרסמה לפני 20 שנה עם הדרמה הרומנטית החביבה "אהבה וכדורסל", מצטרפת לבמאים שעשו את המעבר מקולנוע עצמאי לסרט ז'אנר הוליוודי. היא עושה עבודה מקצועית, בלי להותיר כל חותם אישי על המוצר הסתמי שהנפיקה. ואילו ת'רון, שגם הפיקה, נראית נהדר כתמיד בשיער שחור קצר, וממשיכה להפגין את כישוריה כגיבורת אקשן שהתגלו ב"מקס הזועם: כביש הזעם" המופתי. אלא שגם דמותה העגמומית, שיורה לאוויר קלישאות על גבי קלישאות (נייל: "אמרת שיש לך תשובות", אנדי: "לא אמרתי שתאהבי אותן"), אינה מתפתחת למשהו מעניין. באסה.

ציון: 2.5/5

The Old Guard בימוי: ג'ינה פרינס-ביית'ווד. עם שרליז ת'רון, מתיאס שונארץ, צו'יאטל אג'יופור, קיקי ליין. ארה"ב 2020, 125 דק'