סוף טוב, הכל טוב? המחזה הישראלי לא צלח את העיבוד לסרט בינלאומי

לפני עשר שנים שרון מימון וטל גרניט כתבו וביימו את "מיתה טובה", סרט מבדר ושובה לב על קשישים בדיור מוגן שמספקים שירותי המתה לתושבי המקום שרוצים בכך. על בסיס הסרט הזה, שבו השיגו איזון נכון בין התוכן המורבידי למבט החומל והמגע הקליל, הם נראו כבמאים המושלמים לדרמה קומית על נשים חולות בסרטן במהלך טיפול כימותרפי בבית חולים. אלא שהפעם הם התבקשו להביא למסך מחזה של ענת גוב, שעובד על ידי רונה תמיר לתסריט דובר אנגלית, והמקור הבימתי הניח בדרכם מכשולים שלא על כולם הצליחו להתגבר.

לא ראיתי את "סוף טוב" בתאטרון, כך שלא אעשה כאן השוואות להצגה שהיתה ללהיט בקאמרי, אך העובדה שהטקסט המקורי נכתב לבמה בולטת מאוד גם בסרט. אין הכוונה רק לכך שהסרט מתרחש כולו באתר סגור (פרט לכמה הפלגות דמיון), אלא גם לכך שזמן ההתרחשות נפרס על פני שעות ספורות. באותו פרק זמן מצומצם הגיבורה עוברת שינוי תודעתי קיצוני, כזה שבדרך כלל דורש תקופה ארוכה יותר, וחיבוטים עמוקים יותר, כדי להבשיל. זה אולי התאים לתבנית התיאטרלית, אך על המסך זה נראה מלאכותי, והאמת האנושית של הסרט נפגמת.

אנדי מקדואל מגלמת את ג'וליה, כוכבת הוליוודית לשעבר שהגיעה ללונדון להשתתף בהצגה בווסט אנד, ושם אובחנה כחולת סרטן גרורתי, שלב 4 (אנחנו מתבקשים להאמין שהיא לא יודעת שזה השלב הכי גבוה שיש). בתחילת הסרט היא מגיעה לטיפול כימותרפי בבית חולים ציבורי בפאתי לונדון מתוך רצון לשמור על אנונימיות, ומתעצבנת כשהיא מגלה שזה לא אפשרי. בבית החולים הציבורי אין חדרים פרטיים (לא מוסבר מדוע הכוכבת ההוליוודית לא בחרה בבית חולים פרטי) והיא נאלצת לעבור את הטיפול בחברתן של שלוש חולות מנוסות. כשצפיתי ברביעיית הפציינטיות המחוברות לאינפוזיה קפצה למוחי המחשבה שכותרת מתאימה לביקורת תהיה "ארבע לוויות וחתונה אחת", כפרפרזה על שם סרט קודם שמקדואל האמריקאית עשתה בבריטניה. תהיתי רק אם תהיה חתונה, וכזאת אכן הגיעה בהמשך – בתה של ג'וליה עומדת להינשא והיא מדמיינת את עצמה מגיעה לטקס עם קרחת.

שלוש החולות הנחמדות מגולמות על ידי שחקניות בריטיות מוכרות. מרים מרגוליס ("עידן התמימות") היא ג'ודי, יהודייה לוחמנית שנולדה באושוויץ ושרדה בנס (ניסוח שלה) ולכן מסרבת לוותר לסרטן שעשה בה שמות. סאלי פיליפס ("יומנה של ברידג'ט ג'ונס") היא מיקי, אמא יחידנית שבתה מטפלת בה. וראקי ת'קרה ("חינוך מיני") היא אימאן, מוסלמית אדוקה שבעלה מתקשר אליה מדי כמה דקות כדי לשאול איך לטפל בילדים. הדינמיקה הזורמת בין הנשים, שמאמצות את הדיווה ההוליוודית אל ליבן, היא החלק המוצלח של הסרט. הן מתבדחות, מעניקות תמיכה רגשית זו לזו, ומסתלבטות על הרופא החתיך (טום קאלן). אפשר היה לקרוא לזה הטרדה מינית, אבל הן בסיטואציה כל כך דפוקה שזה נסלח.

מדי פעם, כשאחת מהן מתלוננת על כאבים, הארבע עושות יחדיו תרגיל בדמיון מודרך. החולה אומרת לאן היא רוצה להפליג בדמיונה והן מלוות אותה לשם. קראתי שבתאטרון בקטעים האלה ההצגה הפכה למחזמר. בסרט, לעומת זאת (הנה אני בכל זאת משווה), אנחנו יוצאים מבית החולים לאתרי טבע כמו חורש, גבעות ירוקות ושפת הים. אלה סצנות נעימות לעין אך לא מאוד משכנעות ברובד הדרמתי (ואפשר להבחין במִחשוּב של התוכן הוויזואלי). מתוך מטרה מוצהרת להקליל את האווירה ולא להבריח את הצופים, הסרט בורח מסבל ומכעס, ולא מותיר מקום לחוויה האמיתית של המחלה האיומה הזאת. יש לציין שפרט לקרחות מלאכותיות שאיתן השחקניות יצאו מחדר האיפור, החולות שכבר עברו כמה וכמה טיפולים כימותרפיים נראות דשנות ובריאות לגמרי (בעיה מוכרת בסרטי מחלות).

לא יצאו מהקאמרי. "סוף טוב". צילום: יח"צ

בשלב מסוים מגיעה למחלקה ננסי (טמזין גריג מהסדרה "אפיזודס"), המנהלת האישית של ג'וליה. ננסי הקדישה את חייה לקריירה של ג'וליה ואינה מוכנה לקבל את העובדה שהכל הולך להשתנות עכשיו. נראה שדווקא ההדחקה שלה עוזרת לג'וליה להכיר באמת של מותה המתקרב, ולעשות החלטה מהותית לגבי המשך חייה. גריג הבריטית היא שחקנית קומית מחוננת, אבל היא לא מוצאת את עצמה בתפקיד המנהלת האמריקאית שאין לה חיים משל עצמה. היא מתקשה גם משום שמערכת היחסים בין שתי הנשים לא פותחה דיה בתסריט. כשהפוקוס הדרמתי עובר מהדינמיקה הסימפטית והמבדרת בין ארבע החולות, ליחסים בין ג'וליה לבין המנהלת המסורה והדי מעצבנת שלה, הסרט נחלש.

"סוף טוב" הוא הפקה של אסנת הנדלסמן-קרן וטליה קלינהנדלר, מהמפיקות המובילות בארץ, שכבר התנסו בהעברת תוכן ישראלי לחו"ל כשהפיקו רימייק אמריקאי של "הגננת" של נדב לפיד. אף שבניתוקו מההקשר הישראלי, הסרט בכיכובה של מגי ג'ילנהול איבד חלק מהמהות שלו, הוא זכה לשבחי הביקורת הזרה. הפעם התוכן המקורי דווקא נדמה בינלאומי יותר, אבל במעבר לאנגליה הקלישאות צצו על פני השטח (ג'וליה חולצת נעליים לא נוחות, אך על עוגות מתוקות היא עדיין מעזה רק לחלום), והמטען הרגשי הפוטנציאלי מתפוגג.

3 כוכבים
My Happy Ending בימוי: שרון מימון וטל גרניט. עם אנדי מקדואל, מרים מרגוליס, סאלי פיליפס, טום קאלן. בריטניה/ישראל 2023, 89 דק'