איך מכניסים 46 סופרסטארים לאולפן אחד ויוצאים בסוף עם שיר היסטורי?

שורה של זמרים גדולים נכנסים יחד לאולפן הקלטות. בניגוד להופעות שלהם, הפעם הם לא באים מאופרים או לבושים היטב, אלא בבגדים פשוטים. רובם מחזיקים אוזניות בידיים או על האוזן. מוזיקה מתחילה להתנגן וכולם מתחילים לשיר למען מטרה שגדולה יותר מכולם. למען אוכלוסייה מוחלשת או מטרה צודקת וגלובלית, שכולם יכולים להסכים עליה.

>> הזעם על חיקוי עידן עמדי מוכיח: אנחנו בלופ המטומטם בהיסטוריה

הרגע תיארתי פורמט של שיר שחזר על עצמו לא מעט פעמים לאורך ההיסטוריה. אפילו כאן, בישראל הקטנה, כבר ראינו כמה שירים כאלה – מ"עם אחד שיר אחד", דרך "שבט אחים ואחיות" ועד "קטן עלינו". בארצות הברית קשה לספור כמה שירים כאלה נוצרו, וימשיכו להיווצר. אבל לכל השירים האלה היה אבא אחד גדול.

השבוע עלה בנטפליקס הסרט "הלילה הכי גדול של הפופ" – סרט תיעודי שמגולל את הסיפור מאחורי אחד השירים הנצחיים, "We Are The World". זה סיפורם של שני אנשים, ליונל ריצ'י וקווינסי ג'ונס, שהצליחו לאחד סביבם שורת מוזיקאים בלתי נתפסת, את המיטב של המיטב בשנות השמונים. סטיבי וונדר, ברוס ספרינגסטין, סינדי לאופר, טינה טרנר, בוב דילן (!), פול סיימון, ווילי נלסון… הרשימה באמת לא נגמרת.

וכולה, מסתבר, נכנסה לאולפן בלילה אחד – כדי להקליט את השיר. לא פחות מ-46 זמרים, רובם הגדול כוכבי ענק באותה התקופה (וכמה מהם שמות שהיום לא אומרים לכם כלום). אבל כאמור, מעל כולם עמדה המטרה: גיוס כסף למען פיתרון הרעב באפריקה. אז איך מצליחים להכניס 46 סופרסטארים (וזו לא הפרזה) לאולפן אחד בלילה אחד, ויוצאים בסוף עם שיר? הסרט מספר את הסיפור הזה, ועושה את זה בצורה די מרתקת.

ונדמה שעם כל הכבוד למרואיינים – ריצ'י, ספרינגסטין או לאופר הם השמות הבכירים – מה שעושה את העבודה הוא בעיקר התיעוד מאותו הלילה. אם ב"ריקוד האחרון" היו אלה הראיונות האישיים עם הכוכבים – כאן התמונות האותנטיות מדברות יותר מכל. הרגע שבו סטיבי וונדר מתחיל לשיר בסוואהילית (למרות שבאתיופיה לא מדברים סוואהילית), בוב דילן שברגע אחד מוציא טייק שירה מרגש ועוצמתי, או הרגע שבו כל האולפן בספונטניות מתחיל לשיר את "Day-O" של הארי בלפונטה, ושובר את הקרח בין כולם.

"הלילה הכי גדול של הפופ" עושה את מה שדוקו מוזיקלי יודע לעשות בצורה הכי טובה, וממחיש את הרגע שבו מוזיקה קמה לחיים. הרגע המרהיב שבו סינדי לאופר פורצת החוצה, ולראות כמה היה מורכב לייצר אותו, כשבסוף מבינים את הרגע שבו נולד קטע מוזיקלי שנשאר לנצח (כי קשה לדמיין את השיר הזה בלעדיו). זה רגע מרגש לכל צופה, הרגע בו אתה מבין איך נולד קסם, איך משהו כל כך נצחי נוצר – לפעמים מתוך רגע בלתי צפוי.

וחוץ מזה, הדוקו חוגג את דמותו של קווינסי ג'ונס – איש שכל מילה שאגיד עליו תהיה מיותרת. אולי הבנאדם היחיד שיכול היה לייצר כזה פרויקט, מהרגע להרגע. דמות סמכותית מספיק ואהובה מספיק על ידי שכבות שונות של עולם המוזיקה, שיכולה לייצר את הדבר הזה יש מאין ובכך להביא לאוזניים של כולנו באמת את הטופ של הטופ במוזיקה באותה התקופה. מי שיכול היה לדבר עם מייקל ג'קסון ועם בוב דילן בגובה העיניים, ולגרום להם למלא אחר מה שחיפש לעשות – לתת, בצורה הכי פשוטה וישירה.

מאז שסיימתי לצפות בסרט רץ לי בראש המשפט "תשאירו את האגו בחוץ" – השלט שכתב קווינסי ג'ונס בכניסה לאולפן, בניסיון לנהל את חבורת הכוכבים הזאת כדי לייצר משהו קוהרנטי. משהו שאנשים יאהבו. האם באמת האגו נשאר בחוץ? אני לא חושב, אבל ג'ונס ידע להתנהג היטב גם עם הדבר הזה: הוא לקח את התחרותיות המובנית שהיתה בין האמנים השונים, ידע שכל אחד ירצה להיות במיטבו – והשתמש בזה לטובת השיר.

וכן, בסרט יש גם את המורכבות – בעיקר עם דמותו של מייקל ג'קסון. בתור בנאדם שבאופן וולונטרי לגמרי נמנע מלשמוע את המוזיקה של ג'קסון (פשוט כי אני לא מסוגל), דווקא אהבתי את העובדה שהוא לא נמחק או הועלם מהסרט. כי בסוף, כשמספרים סיפור, צריך לספר את כולו – ואי אפשר לספר את הסיפור של "We Are The World", בלי לספר על האיש שכתב אותו יחד עם ליונל ריצ'י, וכנראה האיש הכי בכיר שהיה באולפן באותו לילה (עם כל הכבוד לכולם).

כנראה שזו דרכו של עולם – להכיר בכך שג'קסון היה גם יוצר חד פעמי וכוכב בלתי נתפס בשעתו, וגם אדם די מחורבן. הסרט לא מדבר על החשדות של ג'קסון, אבל נדמה לי שלכל בנאדם הן בהחלט מתרוצצות בראש. והאמת היא שזה לא באמת נוגד אחד את השני – "The Greatest Night" מתרחש ביקום מאוד מסוים, בתקופה מאוד מסוימת, ואנחנו זורמים איתה. אחר כך, לפעמים, הבטן קצת כואבת.

הסרט הוא חגיגה אמיתית לכל מי שאוהב מוזיקה – אבל לא רק לאנשים שנולדו, כמוני, בשלהי שנות השמונים ומכירים את רוב האמנים. בסוף, הוא מספר סיפור די מדהים על התפוצצות יצירתית, על אנשים שונים שמתחברים יחד כדי לייצר משהו גדול מכולם. האם היום אפשר לייצר שיר כזה? קשה לחשוב על אוהל מספיק גדול שיכול להכיל סוג כזה של פסיפס, בעידן המפולג והמקוטב שאנחנו חיים בו. אבל אשרי המאמין. כי בסוף, כשמצליחים לייצר כזה דבר – יוצא שיר יוצא דופן.

"We Are The World" הפך לימים לקלישאה. הפורמט ההוא, שדיברתי עליו בהתחלה, התפתח להיות סוג של בדיחה – האוזניות, משקפי השמש, הזמרים ששרים בדרמטיות א-לה ספרינגסטין, הפזמון החוזר וההרמוני. אבל עם כל הכבוד לכל השירים שבאו אחר כך ברשימה (כולל הקאבר לשיר עצמו, 25 שנה אחר כך, למען נפגעי אסון הטבע בהאיטי), כנראה שזה לא היה טוב כמוהו. כי בסוף, היו שם אנשים מוכשרים, שהצליחו לבנות קבוצה מנצחת מהרכב אנושי לא קל. והסרט הזה הוא תיעוד נפלא של הדבר המקסים שנוצר שם. קצת אופטימיות בימים אלה.
"הערב הכי גדול בפופ", עכשיו בנטפליקס