אם כבר השגתם את צמד כוכבים הזה, למה שלא תעשו סרט טוב?

אנטוניו בנדרס ופנלופה קרוז, שתי פצצות כריזמה, הם הכוכבים הספרדים הכי גדולים בעולם. שניהם גדלו בסרטים של פדרו אלמודובר, אך לא ממש נפגשו אצלו (פרט לסצנה קצרה ב"לעוף מהתרגשות" החלש). עכשיו הם משחקים לראשונה זה לצד זו לאורך סרט שלם, וללא ספק נהנים לעשות זאת. זה כוח המשיכה העיקרי של "התחרות הרשמית" – קומדיה עם שאיפות סאטיריות, המתבוננת על פלח מסוים של התהליך של הפקת סרט, לפני שהמצלמות נכנסות לפעולה.

לצידם מופיע אוסקר מרטינז הארגנטינאי, שזכה בפרס השחקן הטוב ביותר בפסטיבל ונציה 2016 על הופעתו ב"האזרח המכובד", סרט קודם של צמד הקולנוענים הארגנטינאים גסטון דופראט ומריאנו כהן, שכתבו וביימו את "התחרות הרשמית". השחקן הרביעי בסרט הוא בניין מבודד שניחן בארכיטקטורה מודרניסטית ונראה כמו מוזיאון לאומנות בלי הציורים. החללים הגדולים והכמעט ריקים של הבניין הם אתר ההתרחשות המרכזי. משמשים מעין תיבת תהודה למשחקי הכוחות בין שלושת הגיבורים ומעניקים לסרט ממד תיאטרלי.

התירוץ להגעתם לשם: קולנוענית מהוללת, שזכתה בדקל הזהב ובפרס הבימוי בפסטיבל ונציה (עוד יבוא היום), מלהקת שני שחקנים לסרטה הבא – כוכב קולנוע בינלאומי ושחקן תיאטרון רב מוניטין – ויוצאת איתם לתשעה ימי חזרות. צילומי "התחרות הרשמית" החלו במרץ 2020, אך הופסקו אחרי ימים ספורים בגלל הקורונה. הם חודשו בספטמבר אותה שנה, בזמן שספרד שבה ונכנסה להסגר בשל עלייה במספר החולים. הסרט כלל אינו מתייחס למגפה העולמית, אך נדמה שנוכחותה מורגשת במיעוט האנשים על המסך ובריחוק ביניהם. הריקנות הזאת מייצרת חוויה מנוכרת, אקספרימנטלית במידה, והשחקנים מתקשים למלא אותה.

ריקנות וניכור בראי הקורונה. "התחרות הרשמית". צילום: יח"צ

קרוז, מחומשת ברעמת תלתלים אדומים, מגלמת את הבמאית לולה קואבס כאמנית אובססיבית ומלאה בעצמה, שמתעקשת לחדור עמוק לתוך נשמותיהם של השחקנים שלה. לכן היא מאתגרת אותם בסדרת תרגילי משחק מוקצנים, שבאחד מהם היא דורשת מהם לשחק סצנה מתחת למה שנראה כמו סלע ענקי המשתלשל מעגורן שהזמינה במיוחד. אבל מעבר לפרודיה, הסרט לא מצליח לשכנע אותנו שיש לה תפיסת עולם אומנותית מגובשת – כזו שתהפוך אותה לקולנוענית זוכת פרסים.

הדרמה של התסריט שכתבה מתמקדת בקונפליקט בין שני אחים, שאחד מהם אחראי למות הוריהם. לולה ליהקה בכוונה שחקנים שמגיעים מעולמות תרבותיים מנוגדים, במטרה למחוץ את האגואים המנופחים שלהם, ולנצל ואף לטפח את המתח ביניהם. בנדרס הוא, באופן טבעי, הכוכב הבינלאומי פליקס ריברו, שרוב סרטיו אינם מן המיטב. הוא גבר נרקיסיסט ושטחי שמסתמך על מראהו המצודד ואינו רגיל לעשות חזרות, והוא נוהג לאחר כדי להפגין את חשיבותו, אבל הוא שחקן יותר מוכשר מכפי שנראה במבט ראשון. ואילו מרטינז המבוגר ממנו הוא איבאן טורס המתנשא, שמעמיד פנים שהוא מתנגד לתחרויות ופרסים, אך מפנטז בסתר שהוא זוכה באוסקר (כדי שיוכל לדחות אותו).

כבר לא יהיה לנו זוכה אוסקר מכאן. "התחרות הרשמית". צילום: יח"צ

החלק הכי אבסורדי ומוצלח בסרט הוא הפתיחה שבה מנכ"ל חברת תרופות זקן, שרוצה להשאיר חותם לפני מותו, שוכר את לולה לביים סרט במימונו. חוזה לואיס גומז מספק הופעה מבדרת כמיליארדר הקלולס והשמרן, שאין לו כל עניין בתוכן של הסרט, רק במוניטין שהוא עשוי להביא לו. אלא שלנקודת המוצא הזאת אין השפעה על המשך הסרט. אחרי הפתיחה המממן כמעט נעלם מהמסך, והתסריט אינו מנצל כראוי את העובדה שלולה נאלצה/הסכימה ללהק את בתו לתפקיד מרכזי. אחר כך הסרט עובר לשלב החזרות, והופך לסדרה של תרגילי משחק שלא מתקדמת לשום מקום מעניין. התסריט מכוון את חיציו הלא מחודדים לעבר אומני הקולנוע והאגואים שלהם, אבל אין בו אבחנות או הפתעות של ממש. במהלך הצפייה היה רק רגע עוצמתי אחד שהפתיע אותי, וסיפק לי חוויה מערערת. רוב הסרט אינו מגיע לשם.

את הנאה העיקרית מספקת הופעתו המרובדת והשנונה של בנדרס – נחמד לראות אותו מגחך על הקריירה ההוליוודית הלא מאוד מזהירה שלו. ליהוקו לצד מרטינז, שהוא גם במאי תאטרון, תואם את הדמויות שהם מגלמים בסרט, ומניב כמה רגעים טובים. ההופעה של קרוז חיצונית יותר, ונסמכת בעיקר על התספורת הלא טיפוסית והבגדים האופנתיים שעוצבו עבורה. בסך הכל "התחרות הרשמית" מבדר לפרקים, אך אין בו מספיק חיוניות (שלא לדבר על עומק), ונדמה שהוא נסמך יותר מדי על ההישג הראשוני של ליהוק צמד הסטארים.

★★★ 3 כוכבים
Competencia oficial בימוי: גסטון דופראט ומריאנו כהן. עם פנלופה קרוז, אנטוניו בנדרס. ספרד/ארגנטינה 2021, 114 דק'