בואו בנים: הסרט שקהילת הלהט"ב חיכתה לו 50 שנה

המסלול שעשה "הנערים בחבורה" הוא גם המסלול שעשתה הקהילה הגאה שאותה הוא מתאר – מהשוליים המגונים לבמה המרכזית. ב-1968 עלה המחזה מאת מארט קראולי בתיאטרון קטן אוף ברודוויי, ולמרות שזכה להצלחה והוצג אלף ואחת פעמים במשך שנתיים וחצי, הוא נשאר באוף ברודוויי. בשנים הבאות המפיק, הבמאי וחמישה מהשחקנים בהצגה מתו מאיידס, עובדה מרה שחשפה את היותם הומואים בארון. 

המחזה חזר לבמות בשנות התשעים והאלפיים, עדיין באוף ברודוויי. רק ב-2018, חמישים שנה אחרי בכורתו העולמית, "הנערים בחבורה" הגיע לברודוויי. הפעם הוא לוהק בכוכבי טלוויזיה עתירי ממון ופרסום, כולם הומואים מוצהרים, וההפקה זכתה בפרס טוני להעלאה המחודשת הטובה ביותר. לפני שבוע ההפקה הזאת הגיע לנטפליקס, עם אותו צוות שחקנים ואותו במאי מהולל, ג'ו מנטלו ("וויקד").

כדי שזה לא ייראה כמו הצגה מצולמת, ביל פופ, הצלם של "המטריקס" ו"ספיידרמן 2", הוזמן להוסיף תנועות מצלמה אלגנטיות וכמה פלשבקים רומנטיים, הזורים נימה אלגית על סיר הלחץ של המחזה. וזה עובד, כי השחקנים מתמסרים לתפקידיהם ומצליחים, כל אחד בדרכו, לגעת בליבנו.

בזמנו היה ל"הנערים בחבורה" מעמד של מחזה מכונן, אם כי העיבוד הקולנועי מ-1970 בבימויו של וויליאם פרידקין לא זכה להצלחה דומה. בשנים הבאות הוא זכה ללא מעט ביקורת על האופן שבו הוא מציג את ההומואים כגברים הסובלים משנאה עצמית ולכן מתעמרים זה בזה. שאלת הצורך להסתתר, שהיתה אחת הסיבות העיקריות לסבל, כלל לא הוטלה בספק.

משתחרר סוף סוף מצלו של "המפץ הגדול". ג'ים פרסונס ב"הנערים בחבורה"

אחד הדברים המעניינים במחזה הוא ההיפוך שהוא מייצר. קבוצת הומואים מתאספים בדירתו של מייקל (ג'ים פרסונס מ"המפץ הגדול") באפר איסט סייד שבמנהטן, לחגוג את יום הולדתו של ידידם הרולד (זכרי קווינטו מ"סטארטרק"). אלא שאז מגיע אורח לא קרוא – אלן, ידידו הסטרייט של מייקל מהקולג' – ומייקל מזהיר את כולם לא להתנהג באופן "קאמפי", כדי לא לחשוף את זהותם המינית. כלומר, אף שהם הרוב והאורח ההטרוסקסואל הוא האחר, מחוץ לדלת זה עדיין העולם של 1968, והומואים נדרשים להסוות את עצמם (מהומות סטונוול אירעו שנה אחרי כן, ביוני 1969).

אפשר לראות באלן מעין נציג של הצופים הסטרייטים בקהל, שמקבלים הצצה חטופה לעולם הסודי של ההומואים. האילוץ התמידי להעמיד פנים, גם בינם לבין עצמם, הוא שמייצר את סיר הלחץ שמתפוצץ במהלך הערב. התבנית של המחזה היא קלאסית (רבים הישוו אותו ל"מי מפחד מוירג'יניה וולף?") – אנשים מתכנסים במקום אחד, בהתחלה שומרים על נימוס ובדיחות דעת, ואז הכעסים והתסכולים מתחילים לבעבע אל פני השטח. שלב ההתכנסות, שבו הדמויות מציגות עצמן בפנינו תוך כדי החלפת חידודים ואבחנות לגבי תסביכיהן – התשוקה לנעורים, ההכחשה העצמית – נחווה על מסך הטלוויזיה כתיאטרלי מדי, וחלק מהבדיחות מרושעות (רובן מכוונות לנער ליווי דל שכל, שהוזמן כמתנה לחתן המסיבה).

אבל תחזיקו מעמד – קראולי פיתח רעיון דרמטי פורה לחציו השני של הערב: אחרי כשעה מייקל ממציא משחק חברתי שהמשתתפים בו נדרשים להתקשר בטלפון לאדם האחד שהם אהבו באמת, ולהתוודות על אהבתם. יותר מכל מייקל מכוון את המשחק כלפי אלן – הוא רוצה להאמין שההומופוביה הבולטת שלו נובעת מהיותו סטרייט רק על פני השטח. 

כשמשחק הטלפון מתחיל, הדרמה מתגבשת לחבטת אגרוף מכוונת היטב, וכל השחקנים מעצבים רגעים חודרי לב. אחרי התפקיד הלא משכנע שעשה בסדרה "הוליווד", פרסונס נפלא כאן כמייקל. המארח החביב והשנון מתחילת הערב הולך וחושף רבדים עמוקים של בדידות, תסכול וכאב, והוא משפריץ את מררתו על חבריו. לצידו מצטיינים גם קווינטו כהרולד המאחר למסיבה שנערכת לכבודו, רובין דה חזוס כאמורי האקסטרוברט, מייקל בנג'מין וושינגטון כברנרד השחור שמתמודד בנוסף לכל גם עם בדיחות דוד טום שנזרקות לעברו, טק ווטקינס ("עקרות בית נואשות") כהאנק הנשוי, ואנדרו ראנלס ("בנות") כבן זוגו הלא נאמן לארי. רק לדונלד היפה (מאט בומר מ"צווארון לבן") אין תפקיד של ממש, ורוב הזמן הוא מתבונן מהצד. 

יש לציין שכמעט כל השחקנים כבר עבדו בעבר עם ריאן מרפי, שהפיק את הסרט במסגרת חוזה המיליונים שלו עם נטפליקס. מרפי, שהוא היום אחד האנשים החזקים בטלוויזיה, קידם יותר מכל יוצר אחר את הנראות של הלהטב"קים. בחירתו לחזור אל "הנערים בחבורה" מחדדת את מעמדו הסמינלי. יש הטוענים כנגדו שהוא מחזיר למסך את הדימוי הישן של ההומו הסובל ותוהים על ההחלטה להשאיר את הטקסט המקורי כמו שהוא ולא להתאימו לימינו. אבל דווקא הבחירה הזאת מכבדת את יצירתו של קראולי (שהלך לעולמו במרץ השנה) – הרי גם את המילים שכתבו שייקספיר ובקט לא משנים. 

מה שהיה פעם טקסט פורץ דרך הוא היום מחזה תקופתי וככה צריך לראותו. עצם הידיעה שהשחקנים כבר אינם צריכים להתחבא כמו הדמויות שהם מגלמים (ווטקינס וראנלס הפכו לבני זוג אחרי שנפגשו בהצגה, ופרסמו את אהבתם באינסטגרם), מייצרת רובד נוסף בחוויית הצפייה. לכן על אף תו הסיום המר – "אילו רק יכולנו ללמוד לא לשנוא את עצמנו במידה רבה כל כך", מייבב מייקל משפט שנותר באוויר – הסרט מותיר אותנו עם סוג של תחושת ניצחון.

3.5 כוכבים

The Boys in the Band בימוי: ג'ו מנטלו. עם ג'ים פרסונס, מאט בומר, זכרי קווינטו. ארה"ב 2020, 121 דק'