כשהתחלתי את התהליך המגדרי שלי, באיחור לא אופנתי (גיל 40 וקצת), ידעתי שברגע שאהיה מוכנ.ה לזה יש לי כתובת ברורה: המרכז הטרנסי שהוקם לפני שלוש שנים ביד אליהו. זה לקח רגע, אולי אפילו שניים, אבל בסוף אזרתי אומץ, ולקחתי את עצמי אל המרכז. זה היה נורא מפחיד בהתחלה, אבל עם הזמן המקום הזה הפך עבורי לבית, למשענת ולמקום בטוח שבו אפשר להכיר, לחשוב, ללמוד ולבחון מה נכון לי.

אני זוכר את הפעם הראשונה שבה הגעתי למרכז, עם חברה טובה לתמיכה. פגשתי שם את לי, מנטורית שהקשיבה, הכילה, והסבירה לי על השירותים שהמקום מציע. דרכה הכרתי אנשים נוספים, ובתוך זמן קצר המקום הפך לבית. בהמשך, כשהחלה להתגבש הקבוצה של א-בינארימות בוגרים, מעל גיל 40, דרך קבוצת פייסבוק, ידענו שיהיה לנו שם בית. כבר כמעט שנתיים שאנחנו נפגשות שם ומקבלות תמיכה וסיוע בבנייה וחיזוק של הקהילה הקטנה שלנו.

זה לא רק מקום שבו אנחנו מקבלים שירותי רווחה או מגיעים לפעילות תומכת, מפגשי ייעוץ או קבוצות חברתיות. הלב הפועם של המרכז הטרנסי הוא הסלון – מרחב בטוח ומרפא, שאליו כל איש.ה על הקשת הטרנסית יכולים להגיע כדי לשאול, ללמוד ולפגוש עוד אנשות ואנשים מגוונים, כמונו. המקום הזה, שמשרת אלפי א.נשים מתל אביב-יפו ומחוץ לה, ייסגר בעוד כחודשיים. ההבנה, שהחל מעוד זמן קצר, לא יהיה לנו את המרחב הזה, שמנגיש בצורה כל כך חשובה מגוון של מענים קהילתיים משמעותיים, פשוט שוברת לי את הלב.

גם במרחבים גאים אנחנו לפעמים צריכים להסביר ולהוכיח כל פעם מחדש שיש לנו זכות קיום. המרכז הטרנסי היה המקום היחיד שבו לא היינו צריכים להסביר את עצמנו. פשוט היינו

>> וכעת למלחמה אחרת: תל אביב של פעם והיוצר שיצא לקרב על יצירתו
>> זה אחד הסרטים הגדולים של השנה. הוא עבר לכולם מתחת לרדאר

לשמחתי, עיריית תל אביב-יפו בחרה לקחת אחריות, לממן ולהפעיל את כלל הפעילויות של המרכז ולדאוג שהשירותים החשובים לקהילה ימשיכו לפעול. המרכז הגאה, שהעירייה השקיעה בו עשרות מיליוני שקלים (ובצדק!), ימשיך להפעיל את כל הפעילויות החברתיות והקהילתיות של המרכז הטרנסי; אגף הרווחה ימשיך להפעיל את תוכנית הליווי והמנטורינג וייתן מענה מקיף לטרנסים ולטרנסיות – לא רק תושבי העיר, אלא מכל הארץ.

אני גאה בעיר שלי, שגם בתקופה שבה הקהילה הטרנסית נמצאת תחת מתקפה גלובלית (שכבר מורגשת פה היטב), בוחרת העירייה להשקיע משאבים משמעותיים בקבוצה הכי פגיעה ורגישה בקהילה הגאה. אני גאה בה על כך שבאקלים הפוליטי הנוכחי, שבו בחסות המלחמה ומתוך קריצה לבוחרי הימין משרדי הממשלה מושכים את ידיהם מכל דבר שיש לו ניחוח להטב״קי, היא מבינה את התפקיד שיש לה במדינה, בתור הגוף היחיד שרוצה ומסוגל להמשיך את הפעילות החשובה הזו. מדובר במשאבים בהיקפים שאי אפשר היה בכלל לדמיין שיושקעו על ידי גוף ממסדי לפני 3 שנים, כשהחל פיילוט המרכז הטרנסי ביוזמת האגודה למען הלהט״ב ופרוייקט גילה להעצמה טרנסית.

כל זה באמת משמח ומעודד, אבל האמת היא שזה פשוט לא מספיק. כי השירותים הללו, כשהם מפוזרים בין מחלקות העירייה ולא מרוכזים במיקום פיזי ייעודי, עדיין לא עונים על הצורך המהותי של הקהילה הטרנסית: בית חם ומרחב בטוח שמספק את מגוון המענים שהיא זקוקה להם.

בעולם אידאלי, א.נשים מכל גווני המגדר היו מרגישים בנוח להיכנס למרכז הגאה המפואר בגן מאיר, אבל אנחנו לא חיות בעולם אידאלי. במקום ובזמן הנוכחי, הרבה מהטרנסים והטרנסיות עדיין לא מרגישות בטוח במרחבים משותפים עם שאר הקהילה הגאה. למה? כי גם בתוך הקהילה הגאה יש היררכיות, וגם בתוכה פנימה הקהילה הטרנסית סובלת מהדרה. בעוד הומואים ולסביות זכו בעשורים האחרונים לנראות ולכוח, אנחנו עדיין נאבקים על הזכות הבסיסית לביטחון ולשייכות. גם במרחבים גאים אנחנו לפעמים צריכים להסביר ולהוכיח כל פעם מחדש שיש לנו זכות קיום.

המרכז הטרנסי היה המקום היחיד שבו לא היינו צריכים להסביר את עצמנו. פשוט היינו. המהלך הזה של שילוב הפעילות הטרנסית במרכז הגאה יכול להביא איתו חיבור חשוב ומבורך, אבל לצידו – הקהילה הטרנסית צריכה, לפחות בעת הזו, את האינטימיות. מקום משלה.

אנחנו רואות שזה מה שעושות ערים אחרות בעולם. המודל של המרכז הטרנסי לא הומצא כאן. בניו יורק, סן-פרנסיסקו, לוס אנג׳לס, ברלין, אמסטרדם, לונדון, מונטריאול, בכל הערים האלה ובאחרות הוקמו ב-20 השנים האחרונות מרכזים קהילתיים ייעודיים לקהילה הטרנסית, המציעים תחת קורת גג אחת שילוב רחב של שירותים חברתיים, רפואיים וקהילתיים – ובהם ליווי בתהליכי שינוי מגדרי, ייעוץ משפטי, תמיכה נפשית, שירותי בריאות מותאמים, סיוע תעסוקתי וכלכלי, פעילות חברתית ועוד – והכול בסביבה בטוחה ומכילה עבור הקהילה.

אם עיריית תל אביב-יפו רוצה לחזור ולתפוס מקום של הובלה כעיר פלורליסטית וליברלית, ולא להמשיך להשתרך מאחורי רמת גן במדד הגאווה, היא חייבת לעדכן גרסה, ללמוד מהעולם ומהניסיון המקומי המוצלח, ולהקים מחדש את המרכז הטרנסי תחת הגג שלה.
>> כרמל אלוני אוחיון הוא ממובילי הקבוצה הא-בינארית במרכז הטרנסי ופעיל.ה בתנועת עיר סגולה

• טור דעה
• טרנסג'נדרים
• להטב"ק
• עיריית תל אביב
• המרכז הגאה

המחזמר "נשיקת אשת העכביש", עם ג'ניפר לופז בתפקיד הדיווה מהחלומות, יפתח אתפסטיבל הקולנוע הגאהב-23.10. יניב ביטון וליעוז לוי ינחו את טקס הפתיחה, שבמהלכו יוענק אות הוקרנה לדנה אינטרנשיונל האחת והיחידה. הפסטיבל יינעל 11 ימים אחרי כן ב-2.11, בטקס סיום בנוכחות היהודייה הגאה (במובן הסטרייטי של המילה) דברה מסינג ("וויל וגרייס"). מסינג תשוחח עם המייסד והמנהל יאיר הוכנר על הקריירה שלה, ועל הקשר שלה עם קהילת הלהט"ב. במהלך הפסטיבל יוקדש פוקוס מיוחד ל"הקוסם מארץ עוץ", כולל פאנל בהנחיית הדראג קווין גלינה פור דה-ברה. לצד העיבוד המפורסם לספרו של פרנק ל. באום, עם ג'ודי גרלנד כדורותי גייל, יוקרנו שלושה עיבודים נוספים (בהם סרט אילם מ-1925 עם אוליבר הארדי כאיש הפח), וסרט תיעודי על איך הפכה דורותי לאייקון תרבותי. בשורות הבאות תמצאו המלצות על חמישה מסרטי הפסטיבל.
>>יש אותנו: 9 הסרטים הישראלים הכי טובים בנטפליקס

1. בלו מון

על הסרט הזה כבר המלצתי כשהוקרן בפסטיבל חיפה. אבל הוא כל כך יפה שאני שמחה להמליץ עליו שוב, מה גם שהוא לא יופץ בארץ כך שלא יהיו יותר מדי הזדמנויות לראותו על המסך הגדול. בשנות העשרים והשלושים של המאה שעברה לורנץ הארט וריצ'ארד רוג'רס כתבו יחד רבים מהפזמונים האמריקאים האהובים ביותר, בהם "My Funny Valentine" והשיר שבכותרת. הארט נמוך הקומה נהג להתאהב באנשים שלא התאהבו בו בחזרה והטביע את יגונו במשקה. האלכוהוליזם שלו העיב על השותפות היצירתית, ובתחילת שנות הארבעים רוג'רס החליט לכתוב עם תמלילן אחר – אוסקר המרשטיין ג'וניור. סרטו של ריצ'ארד לינקלייטר מתרחש ב-31 במרץ 1943 – ליל הבכורה של "אוקלהומה!", שמונה חודשים לפני מותו של הארט. מסיבת הפרמיירה נערכת בסארדי'ס שבמנהטן, ואשף המילים המריר (אית'ן הוק בתפקיד חייו) מקווה לשכנע את רוג'רס (אנדרו סקוט הנפלא) לשוב לכתוב איתו. הוא גם מאמין שהלילה יצליח לשכנע את בת טיפוחיו אליזבת (מרגרט קוואלי) לשכב איתו. רוברט קפלאו כתב תסריט נבון, שנון ועצוב על איש נבון, שנון ועצוב, ולינקלייטר ושחקניו הוציאו ממנו את המיטב. "בלו מון" חודר עמוק ללב ונשאר שם שעות אחרי תומו.

2. ערב יפה, יום יפה

המועמד של קרואטיה לפרס האוסקר בקטגוריית הסרט הבינלאומי נפתח בסצנת סקס מפורשת, ומציע עוד כמה כאלה בהמשך. פרט לכך מדובר בעשייה קולנועית קלאסית, בשחור לבן. הסרט עוקב אחר ארבעה פרטיזנים הומואים חתיכים, שאחרי תום הכיבוש הנאצי הופכים לקולנוענים ונדרשים ליצור סרטי תעמולה עבור המשטר הקומוניסטי. כשהם מנסים לשתול מסרים קצת פחות פטריוטיים, הם עולים על הכוונת, ונציג של המפלגה ממונה לנהל את האולפן ולהכשיל אותם על בסיס העדפתם המינית. הממונה מטעם הוא הדמות הכי מעניינת בסרטה של איבונה יוקה, שהתסריט פרי עטה מושקע יותר בפרטי העלילה מאשר בפיתוח הדמויות. ועדיין, הפרטים ההיסטוריים מרתקים והסיום מהדהד.

3. גאווה נגד דעה קדומה

סרט תיעודי מרתק על מאבק משפטי היסטורי ששינה באופן מהותי את זכויות הלהט"בים בקנדה וברחבי העולם. ב-1992 דלווין ורינד גילה שהוא עומד להיות מפוטר מהאוניברסיטה באדמונטון בשל העדפתו המינית, ושהחוק להגנת זכויות האזרח אינו כולל אותו. הוא החליט להגיש תביעה נגד ממשלת אלברטה, ואחרי כישלון בשלבים המוקדמים הוא הגיע עד לבית המשפט העליון של קנדה. כשנדמה היה שהשופטים שם עומדים לפסוק לטובתו, ממשלת הפרובינציה נלחמה עד הרגע האחרון, בדרכים עקלקלות. ורינד, עורכי הדין שייצגו אותו ואקטיביסטים נוספים משחזרים את סיפורם למול מצלמתו של הדוקומנטריסט דארין האגן, וקטעים מצולמים מהמשפט עצמו תורמים רבות לדרמה של הסרט. מן הסתם לא ירחק היום והסיפור ישוחזר גם בסרט עלילתי.
לפני הקרנת הסרט בשבת ה-25.10 ייערך פאנל בנושא זכויות להט"ב בישראל: מעמד בג"צ ומה יקרה אם המהפכה המשטרית תעבור.

4. חיים שניים

בפריז, ביום פתיחת האולימפיאדה, אליזבת כבדת השמיעה (אגת רוסל מ"טיטאן") מתרוצצת בין דירות כדי לחלק מפתחות לתיירים ששכרו אותן. הבוס דורש שתהיה נחמדה ותצבור ציונים טובים באפליקציה, אבל היא טרודה ומצוברחת מכדי לחייך. אחד הלקוחות, צעיר ידידותי עם שיער ורוד (אלכס לות'ר מ"סוף הפאקינג עולם") נדבק אליה, ומתעקש לשובב את רוחה. סרטה של לורן סלאמה ניזון מהמראות והרעשים של העיר החוגגת, כשלא פעם אליזבת מורידה את מכשיר השמיעה שמחבר אך גם חוצץ בינה לבין העולם. זאת לא קומדיה רומנטית, אלא דרמה עדינה ונוגעת ללב על הידידות המתפתחת בין שני אנשים אבודים.

5. מכבסה יפהפיה שלי

במסגרת "קלאסיקה ורודה" יוקרן סרטו האהוב של סטיבן פרירס מ-1985, עם דניאל דיי-לואיס הצעיר בתפקידו המקסים ביותר. התסריט של חניף קוריישי, שקטף מועמדות לאוסקר, מספר על עומאר (גורדון וורנק), צעיר בריטי ממוצא פקיסטני, שמטפל באביו האלכוהוליסט בשנים הקשות של עידן תאצ'ר. דודו נותן לו לנהל מכבסה עלובה בשכונת פועלים בדרום לונדון, ועומאר מציע לחבר ילדותו ג'וני (דיי-לואיס) לעבוד איתו. זה מתפתח לרומן סקסי המאוים על ידי דעות קדומות. למרות הגזענות והאלימות שמסביב, הסרט, שנותר רענן כשהיה, מלא חמלה ומותיר את הצופים עם חיוך.

פסטיבל הקולנוע הגאה,לפרטים וכרטיסים.

• המסך
• קולנוע גאה
• סרטים מומלצים
• להטב"ק