בליין הדראג המזרחי שלו "מועבט" (שמגיע לבר הקאלאס ב-25.7) תמצאו אותו על הנש תחת השם שובית אפיוראס, אבל לרוב תמצאו את השחקן שובל חכמון ברחבי העיר, מתחמק ממכשולים בשבילי אופניים, בחוף ים מלא בספידו ובבר יין שגורם לו להרגיש את הקהילה, ולא זו שאתם חושבים
שובל חכמון (כאן עוקבות) הוא שחקן וזמר, בוגר ניסן נתיב, ומלכת דראג בשם הנפלא שובית אפיוראס. הוא גם מפיק ליין הדראג המזרחי היחיד בארץ, "מועבט", שרץ מזה 3 שנים ומספק מפגש בין דראג למזרחיות, בין פריפריה לתל אביב, בין יציאה מהארון לזהות חברתית, ומנסה ליצור תרבות קווירים שלא נראית כמו מה שרגילים.ב-25.7 המופע יגיע לבר הקאלאס בפעם הראשונה (כאן מתכרטסות), ואתם לא רוצים לפספס את התערובת הזו שתעשה לכם פלאשבק לימי אריסה.
>> סושי, פחמימות מפריז ומדרכות החרדה. העיר של שירה גבריאלוב
>> שמורת טבע של א-נשי מקצוע ואוכל גיאורגי נסתר. העיר של נועה גלר
>> אוכל נשמה הכי טעים ובית החלומות בשכונת התקווה. העיר של אלרן דקל
1.בר הקאלאס
סוף סוף יש בר גייז נורמלי בעיר. כזה שאפשר להגיע אליו מדי ערב ולהרגיש שיש לך מקום. אני זוכר שעוד לפני שעברתי לתל אביב הייתי מגיע מדי יום שלישי לדיזייר ברחוב הארבעה כדי לראות את "וורק" (מופע הדראג של גלינה פור-דה ברה ודניאל מריומה), ואחר כך, כשעברתי לעיר, זה הפך ליציאה קבועה, יחד עם השפגאט בנחלת בנימין. כששניהם נסגרו, חיפשתי את המקום הגאה שלי בעיר – והיה אבסורדי שבעיר הכי גאה בישראל אין אפילו מקום מפלט אחד נורמלי. עד שהגיע הקאלאס. בר שבו כל יום אפשר להיות משהו אחר: ערב יורופאלש, דראג בימי שלישי, קריוקי בימי רביעי, מלכת הדראג הכי מצחיקה בעיר מירב אבו-ג'קסון, וכן – גם "מועבט", מופע הדראג המזרחי היחיד במדינה, שמגיע להתארח שם בפעם הראשונה ב-25 ביולי.
מנחם בגין 37, תל אביב

2. חוף אביב
זה לא סוד שהילטון כבר לא מה שהיה, וזה גם לא סוד שאין כמו החופים של תל אביב. אבל לא כולם מכירים את היופי, השקט והניקיון של חוף אביב – דרומית לטיילת, סמוך ליפו. הגלים המרגיעים, החול החם, האנשים היפים. אין חוף מושלם כמוהו. פעם ההומואים נהרו להילטון עם ספידו, פירות ושמיכת חוף, היום הקסם שם כבר עבר והגייז הבינו שהם צריכים מקום חדש – ותאמינו לי שבחוף אביב עדיין תראו מספיק גברים בספידו כמו בימים הטובים של הילטון.

3. Ozen
המקום המיתולוגי ביותר בתל אביב בשבילי. בתור נער מחדרה הייתי מגיע למפגשי גאגא בסנטר ותמיד, אבל תמיד היינו עוצרים באוזן השלישית לקנות דיסק של הליידי. עם הזמן הילד גדל והתחיל להופיע שם בעצמו. הליין שלי, "מועבט", נולד באוזן. מסיבות 100% גאגא של ליין ה-Pop Party בהפקתי (יחד עם השותף שלי ערן חקק) עדיין קורות שם, ואפילו ניהלתי את המועדון לתקופה קצרה. גם עכשיו, כשאני כבר לא עובד שם, הוא נשאר מקום מפלט וזיכרון מתוק בעיר הרועשת. אפשר לבוא לשתות קפה בבית הקפה של החנות, לראות מופע אינדי למעלה, אבל הרגע הכי טוב? כשאני נכנס על דראג, רגע לפני הופעה, עוצם עיניים, שומע את הקהל מתחיל להיכנס, ויודע שעוד רגע אנחנו הולכים להיות אחד.
קינג ג'ורג' 48 תל אביב

4.מוזיאון תל אביב לאמנות
כמה קיטשי אני כבר יכול להיות? אבל אין כמו לקנות כרטיס בהנחת דיגיתל ביום חופש נחמד, רק אני ועצמי, ולחקור את התערוכות המתחלפות. התערוכה האחרונה שראיתי הייתה "טום וסלמן: בגדול" – פופ-ארט משנות ה-60 וה-70 שמרגיש כאילו נוצר אתמול. צבעונית, סקסית ומלאה סטייל. מדהים לראות איך עבודות מלפני שישים שנה עדיין מרגישות עדכניות ואפנתיות. יצאתי משם עם חיוך והרבה חומר למחשבה על היחס בין הגוף, אובייקטים וצבע.
שדרות שאול המלך 27, תל אביב

5.בר היין ג'ודי
כמה אני אוהב לסיים את היום עם כוס יין מול השדרה, במיוחד כשזה כל כך קרוב לבית. ג'ודי נפתח לפני כמעט שנתיים ותמיד מקבל אותי בחיוך ואהבה – גם אם זה לא לשבת בבר בשעות העומס, גם אם זה רק לחזור אחרי יום ארוך ולהתקשקש עם העובדים שהפכו לחלק מהנוף של השכונה. מקום שגורם לך להרגיש שיש קהילה. בג'ודי אפשר לטעום מכל מיני סוגי יין שונים ומגוונים מרחבי העולם, ממנות אוכל טעימות שסוגרות לך פינה ומאווירה שכונתית מהממת וכייפית.
שדרות יהודית 20, תל אביב

מקום פחות אהוב בעיר
עם כל היופי של תל אביב, גם בה יש רגעים של כיעור. מה שהכי משגע אותי בעיר הזו זה "חצי העבודה". עד שעיריית תל אביב כבר משקיעה בשבילי אופניים ומדרכות רחבות, למה זה אף פעם לא נגמר כמו שצריך? השביל החדש שמחבר בין הארבעה לקרליבך מלא בבורות, בעיקולים מוזרים ובחוסר הפרדה ברור מהולכי הרגל. אותו דבר קורה ברוטשילד ובכמעט כל מקום אחר. התחלתם – למה לא לסיים כמו שצריך? ועל כמות הפלסטיק והלכלוך בחוף בוגרשוב כבר בכלל אין מה לדבר.

השאלון
איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
אחד הדברים המרשימים ביותר שראיתי לאחרונה היה המופע Take Off של חני סירקיס בסוזן דלל. זה מופע פרפורמנס שמערב מחול ודראג, והוא בעצם מסע שלם – מרהיב ביופיו, מלא ויזואליה מהפנטת ועם סאונדטראק משגע. חני מצליחה לבנות עולם שלם בתוך שעה, כזה שאי אפשר להוריד ממנו את העיניים. רואים על הבמה אמנית אמיתית שנותנת את כל כולה לאמנות ולביטוי העצמי שלה. ואין יותר יפה מזה.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
לפעמים, בין כל הבלאגן שאנחנו חיים בתוכו, קשה לזכור שמותר גם ליהנות ולעשות שטויות. מה שהכי ממלא אותי בתקופות כאלה זה פשוט מה שגורם לי לצחוק ולהקליל – מופעי דראג. אין לי איזו יצירה עמוקה ומטלטלת שנתנה לי תקווה גדולה, אבל חשוב לי להזכיר שלא תמיד הכל חייב להיות רציני כל כך. לפעמים צריך קצת פוראח בחיים. זו בעיניי התקווה האמיתית: לשבת עם חבר על דרינק ולראות מופע טוב שגורם לך להתגלגל מצחוק. הבנות בקאלאס עושות את זה בחסד בכל יום שלישי, וגם בקריוקי של יום רביעי.
לאיזה ארגון היית ממליץ לתרום?
ארגון שאני מאוד אוהב, שכבר תרמתי לו כמה פעמים מהכנסות המופע שלי, הוא "ברית הלביאות"- ארגון של אמהות לילדים טרנס ומגווני מגדר. הן חורטות על דגלן סובלנות, הכלה ותמיכה להורים שעדיין מחפשים את הכלים ואת הידע איך להתמודד עם המציאות החדשה של ילד או ילדה שיוצאים מהארון הטרנסי.
מי התל אביבי שהכי צריך להרים לו כרגע?
יש יותר מדי תל אביבים שאני רוצה להרים להם, אבל שניים שמאוד קרובים לליבי הם איתי בר והילי הראל. איתי הוא מעצב אופנה בחסד עליון. הכרנו לפני כמעט שנתיים בהפקה של פריסילה, ומאז נהפכנו לחברים טובים מאוד. אנחנו עובדים יחד ומופיעים יחד במסיבות הפופ שאני מפיק עם ערן, איתי מכין לוקים משגעים בעיצוב אישי, ועובד עם שמות גדולים כמו אלון ליבנה, נטע ברזילי, עדן גולן ונועה קירל. אין גאה ממני לראות אותו גדל ומתפתח. והילי הראל היא אחת הנשים הכי חזקות, מוכשרות ויפות שאני מכיר. עם ידי זהב ומוח משוגע, היא תמיד יודעת מה לעשות – בין אם זה להכין בגד להופעה, לחשוב קריאייטיב, לצלם סרטונים או לייצר שטויות ב-AI. אנחנו חולקים את אותו מוח, ואיזה כיף שככה. הילי, סטודנטית לעיצוב אופנה ותפאורה לתאטרון ולטלוויזיה, היא אחד האנשים המוכשרים ביותר שפגשתי. מספיק סיבוב אחד איתה במוזיאון ואני מרגיש שכבר סיימתי תואר שלם.
מה יהיה?
אני רוצה להאמין שיהיה בסדר. שאנחנו בתקופה די קשה, שאחריה יבוא הרבה טוב. התקופה הזו לימדה אותי לחיות את החיים כמו שאני רוצה וכמו שטוב לי, כי אין לנו סבב נוסף. אני משתדל לשמור על אופטימיות זהירה, להזכיר לעצמי כל יום מה הערך של החיים שלי, לומר תודה על מה שיש – עבודה, פרנסה, משפחה וחברים – ולהמשיך לעשות את הכי טוב שלי בתוך העולם המשוגע הזה.
