>> ד"ר עפרי אילני הוא היסטוריון ועיתונאי, מחבר הספר "השיבה לסדום: הומוסקסואליות והיהודי החדש" על ההיסטוריה של הומוסקסואליות בארצנו במאה השנים האחרונות, סיפור שמתחיל בגרמניה בראשית המאה העשרים ומסתיים בישראל של שנות השמונים – לפחות בספר. הוא עורך כתב העת "הזמן הזה", ומאז 2015 כותב את "תחת השמש", הטור הפופולרי ומעורר המחשבה ב"הארץ", שעוסק בביקורת תרבות עכשווית מפרספקטיבה היסטורית.

>> רחבה לטיול עם חתולה ומסיבות שאל תבואו. העיר של אופיר סגרסקי
>> בית קפה עם לב ומקום שבו עבודה מרגישה כמו הפסקה // העיר של יוניל
>> מקום לסנובים של קפה ומקום לנשום בו // העיר של סבטה עזריאל

1. רחוב ולטר מוזס

תמיד מצחיק אותי לעבור ברחוב הזה – רחוב צנוע בביצרון, שלאחרונה בצבצו בו בית קפה ומאפייה. אבל כמעט אף אחד לא יודע שהאיש שהרחוב נקרא על שמו היה ההומו המפורסם ביותר בתל אביב של תקופת המנדט. ולטר מוזס היה תעשיין מפורסם בזמנו, ממקימי חברת הסיגריות דובק, שגם טיפח אוסף פוחלצים ועתיקות והתלבש כדאנדי מגונדר. אבל מאחורי הדמות המהוגנת הסתתרו כמה פרשיות מושתקות – מה שקראו פעם סקנדלים הומוסקסואליים. זה סוג הדברים שמצחיקים רק היסטוריונים של הומוסקסואליות.

2. קפה אלנבי

השם התחלף, אבל אלנבי (לשעבר "בתה וגריגה") הוא אחד מבתי הקפה האחרונים בתל אביב שעוד יש בהם רוח משוחררת, והוא מחזיק סביב קהילה נאמנה של בוהמיינים, היפסטרים ואינטלקטואלים ברחוב אלנבי המפויח. לדרוך שם זה כמו להיכנס למועדון לחבר של קיבוץ תל אביב, ככל שנשאר ממנו משהו בעידן הנדל"ן. המחירים נוחים ומתאימים גם לתפרנים. למרות זאת, גם הקפה השתפר לאחרונה, ואפילו האוכל.
לבונטין 2 תל אביב

3. גן העצמאות

בעשור האחרון גן העצמאות הפך למקום כל כך יפה ואסתטי, שמעט אנשים זוכרים שהוא היה פעם אתר הקרוזינג העיקרי של ההומואים בתל אביב, לפני עידן הגריינדר והסאונות. למעשה גברים הומואים הסתובבו באזור הזה בחיפוש אחר סקס וקרבה עוד הרבה לפני שהיתה עצמאות. בשנות השמונים הוא כיכב בספרים של המשורר יותם ראובני ובסרטים של עמוס גוטמן. לפעמים יוצא לי לקחת סטודנטים לסיורים קוויריים בגן, אבל מה יש להראות להם? קונדומים מאובנים?

גן העצמאות (צילום באדיבות עיריית תל אביב-יפו)

4. קאנטרי העלייה

יום שבת אחד יצאתי לגינה ליד הבניין שלי ופתאום התברר לי – נפתח שם גן עדן. בריכה מתוקתקת, שחיינים חטובים ואפילו חדרי עבודה נוחים. בכל המלחמות של השנים האחרונות הקאנטרי הוא עמוד השדרה של החיים שלי. אני שוחה כל יום שעה, ושומע באוזניות הרצאות על היידגר. חוץ מזה, דגלי גאווה תלויים שם כל השנה.
וולפסון 43 תל אביב

5. תולעת ספרים

כבר עשרות שנים התולעת, בניצוחן של אליענה ידוב ופאני הרשנזון, היא מעוז עיקש ושוקק של ספרים, תרבות ורוח באווירה נינוחה. המדף של התולעת היא המקום לבדוק אילו ספרי פרוזה, שירה ועיון יצאו ממש בשבוע האחרון, וזה גם מקום נוח לפגישות ולכתיבה.
כיכר רבין 9 תל אביב

6. קונדיטוריה פוני

אין לי התנגדות למאפיות ארטיזנליות מפונפנות, אבל קונדיטוריית פוני היא בדיוק ההיפך: מאפייה ותיקה וצנועה של בורקס ומאפים אחרים ברחוב העלייה. אם זה היה בידיי, הייתי נותן להם כוכב מישלן על הבורקס מים.
העלייה 24 תל אביב

מקום לא אהוב בעיר:

הקריה. לא נעים ללכת ברחוב תל אביבי נינוח ולהיזהר שלידך מתקבלות החלטות על פשעי מלחמה מבעיתים. אבל גם זאת תל אביב.

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
Opening Night, יצירת מחול של עידו פדר במשכן לאמנות עין חרוד. ההיסטוריה של ההתיישבות הציונית משוגרת למישור תודעה אחר, והופכת למשל על המצב האנושי. הקיבוץ מעולם לא היה מסעיר יותר.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
ההצגה "אמא קוראז'" בתיאטרון גשר, בכיכובה של יבגניה דודינה. בשביל למחות נגד המלחמה צריך לפעמים מלחמות מהמאה ה-17.

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
אני אישית תורם בקביעות לסוכנות המזון של האו"ם. לכל האנשים שאינם יכולים להרשות לעצמם מאפה ארטיזנלי, או מאפה בכלל.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
אריאל ברונז. על המשחק המעולה שעשה את הסרט "כן!" של נדב לפיד, ועל תעוזה וטוטאליות שלא רואים הרבה במקומותינו.

מה יהיה?
בסוף בסוף השמש תהפוך לענק אדום ותשרוף את כדור הארץ.

• העיר שלי
• ספרים
• גייז
• להט"ב

כשישבתי לראות את "יריבות לוהטת", הסדרה החדשה של הרשת הקנדית "קרייב" שעלתה השבוע ב-HBO Max רק ידעתי שמדובר בדרמת ספורט רומנטית. אחרי הפרק הראשון הבנתי שזה שקר. כשהגעתי (בקושי רב) לפרק האחרון, כעסתי על בזבוז הזמן וכשראיתי שהביקורות והצופים משבחים את הסדרה, כבר איבדתי את זה לגמרי ולא הבנתי מה לעזאזל פספסתי. אז בואו נעשה רגע סדר.

>> כן, נראיתם מוזר ב-2016. אבל לא מוזר כמו הסדרות והסרטים האלה
>> מה הם מבינים? הסדרות שהפכו ללהיט למרות שהמבקרים שנאו אותן

"יריבות לוהטת" מספרת על שני שחקני הוקי מקבוצות יריבות שמפתחים מערכת יחסים רומנטית על רקע ההתכתשויות שלהם על המסך. שיין הולנדר (הדסון ויליאמס) הוא הקפטן של נבחרת מונטריאול. הוא ילד טוב, בסך הכל, נורא מקובע ועם רגליים על הקרקע. מולו משחק איליה רוזנוב (קונור סטורי), הקפטן ממוצא רוסי של הבוסטון ריידרס. הוא הצד היותר פרוע בזוגיות הזאת. הוא קשוח, אבל אוהב להנות והוא לא מפסיק לתאר את שיין כאדם משעמם.

את מערכת היחסים הזאת שהתחילה בחדר ההלבשה אנחנו מבקרים כל פעם במועד שונה, וכך למעשה סיפור שהחל ב-2008 בפרק הראשון כבר הגיע לשנת 2016 תוך שלושה פרקים. זאת אומרת שאין הרבה זמן לכל שלב ושלב במערכת היחסים שלהם, ואנחנו מקבלים שלושה פרקים שמהווים מונטאז' אקספוזיציוני להחריד ליחסים שלהם. אני אקצר לכם: אין פה דרמה ואין פה כמעט ספורט. יש פורנו גייז רך ומעט רומנטיקה.

בואו נשים רגע דברים על השולחן: הבנתי שזאת לא סדרה שמיועדת לגברים סטרייטים, ואין לי בעיה עם סדרות להטב"קיות וגם לא עם סצנות סקס חד מיניות. אבל גם אם היה מדובר בגבר ואישה – אני רוצה לקבל סיפור. והסיפור לא קיים. ובמעט שקיים יש המון בעיות. קודם כל, מדובר בסדרה שמתמקדת ביריבות בין שני ספורטאים. היריבות הזאת כמעט ולא קיימת על המסך, ובמעט הזמן שביא קיימת היא מתרחשת מאחורי הקלעים ולא על המגרש. למען האמת זה מרגיש כאילו יוצר הסדרה, ג'ייקוב טירני, לא ראה הוקי מעולם וכנראה גם התעצל לעשות עבודת תחקיר. אבל בסדר, נגיד שההוקי הוא רק תירוץ כדי שתהיה דרמה. למה, למען השם, אין דרמה?

שיין אמור להיות הדמות הראשית. הוא אמור להניע את העלילה ולהיות הדמות המעניינת יותר והמורכבת יותר. עם זאת, טירני בחר להקשות דווקא על איליה. בעוד שיין מתמודד עם חיים די נוחים והורים שנותנים לו כל מה שהוא רק רוצה, איליה מתמודד עם החיים הכפולים ברוסיה שיכולים לסכן את חייו, עם אבא גנרל רוסי וחולה אלצהיימר שאף פעם לא מרוצה מהישגיו של בנו ואח נרקומן שסוחט ממנו כסף. החיים של שיין לא כאלה קשים או מורכבים. הסיבוך היחיד הוא להיות הומוסקסואל בענף ספורט גברי, אבל כבר דנו בנושא בצורה הרבה יותר רהוטה וטובה ב"טד לאסו". הצד של שיין לא חידש לי שום דבר. רוב הקונפליקטים שלו הם פנימיים, מול עצמו, ולא מול הסביבה שלו. אותי פחות מעניין לראות על המסך אדם שאוכל תסביכים עם עצמו.

אז מה קרה כאן בעצם? סדרה שהיה לה פרמיס די טוב, עם קאסט לא רע בכלל, הפכה לפנטזיה אירוטית חסרת פואנטה. האם זה אי פעם היה אמור להיות יותר מזה? אני לא בטוח. איך זה הפך להיות כזה להיט? ובכן, כשמסתכלים על עידן הסטרימינג ועל ההיסטוריה של השידור הטלוויזיוני, לא באמת קשה להבין. אחרי "הסופרנוס" כולם רצו ליצור עוד "הסופרנוס". כתוצאה מזה קיבלנו את "שובר שורות" ועוד סדרות רבות אחרות ששאפו לגדולות וכוונו גבוה. שירותי הסטרימינג שינו הכל. הכמות הפכה לחשובה יותר מאיכות והניסיון לייצר להיטים מידיים גבר על הרצון לייצר סדרות שייזכרו למשך שנים.

זה בדיוק מה שקורה ב"יריבות לוהטת". ולמרות שאפשר היה לקחת את סדרת הספרים עליה הסדרה מבוססת ולעשות ממנה משהו אשכרה טוב, אנחנו מקבלים טלנובלה להטב"קית סמי-פורנוגרפית שלא מתקדמת לשום מקום – והקהל מריע.אני תמיד מאמין שאסור לזלזל בקהל, כי אם ההיסטוריה הוכיחה משהו זה שאפשר להאכיל את הקהל בחרא והוא יגיד תודה, אבל כשמאתגרים את הקהל ונותנים לו יצירות בעלות משמעות הוא מעריך את זה הרבה יותר. "יריבות לוהטת" היא לא סדרה כזאת ולא נועדה להיות כזאת. היא ממלאת את התפקיד שהיא אמורה למלא – להיט פרובוקטיבי רגעי שאמור למשוך את הצופים ובעיקר את הצופות, אבל מגיע לנו יותר. לשיח הכל כך חשוב על הומופוביה בספורט מגיע הרבה יותר מפורנו רך במסווה איכותי, אפילו אם הוא מצולם ממש יפה.

• ביקורת טלוויזיה
• HBO
• גייז
• להט"ב

קשה מאוד לומר שתל אביב חזרה לשגרה של לפני המלחמה, אבל אין ספק שהיום לקחנו צעד אחד ענק לעבר נורמליזציה עם עצמנו – עיריית תל אביב-יפו הכריזה את החדשות הכי מרימות ששמענו מזה זמן מה, והודיעה על שובו של מצעד הגאווה במתכונתו המקורית – שיתקיים בראשית הקיץ, ה-12.6, בגן צ'ארלס קלור כמו שאלוהימה כיוונה, אי אז כשנוסד לפני 28 שנים. סייב דה דייט ותתחילו להתאמן על היד עם המניפה, כי לא נפנפתם כראוי כבר כמעט שלוש שנים.

המצעד השנתי, האירוע הגדול והבולט ביותר של הקהילה וכנראה האירוע השנתי החשוב ביותר בתל אביב (פחחח לילה לבן, אתה אפילו לא מתקרב), נולד במטרה לחגוג גאווה להטב"קית בעיר, לחבר קהילות ולקדם שיוויון, הכלה ושאיפה לחברה דמוקרטית וליברלית. בקיץ 2024, עת 132 ישראלים עוד היו שבויים בעזה,המצעד בוטל בהחלטת העירייהוארגוני הקהילה הגאה, ובמקומו נערכהעצרת הגאווה והתקווה.

ב-2025 העירייה התכוננהלהחזיר את המצעד בכל כוחו, אבל בלילה שלפני סופ"ש הגאווה הטלפונים של כולנו זהרו בהנחיה מלחיצה והמתקפה על איראן יצאה לדרך – כךשהמצעד בוטל. גם לאחר סיום המערכה מול איראן (לפחות נכון לעכשיו), המצעד לא חזר באותו הקיץ, וכנראה שהיתה צריכה שנת התאוששות עד לשובו ביוני 2026, בתקווה שעד אז לא תהיה שום איראן שתעצור את המצעד (וגם לא איזה סמוטריץ', חלילה עלינו). נכון לרגע זה אין פרטים נוספים על החגיגות שיתקיימו השנה, אבל אנחנו יודעות שהולך להיות חם ולוהט, ובתקווה, גם מצעד חשוב שלא יפחד להיות פוליטי וליברלי כמו שידע להיות בעבר, וראוי שיהיה בזמנים שכאלו.

"מצעד הגאווה יוצא לדרך ברגע שבו החברה הישראלית זקוקה יותר מתמיד לתזכורת ברורה: שוויון, חירות ובחירה חופשית אינם חסד או פריבילגיה – הם תנאי יסוד לקיומה של חברה דמוקרטית", אומרת סגנית ראש העירייה ומחזיקת תיק הקהילה הגאה מיטל להבי. "תל־אביב–יפו תמשיך להוביל בנחישות את המאבק על זכויות הקהילה הגאה ועל זכותו של כל אדם להיות מי שהוא. השנה נצעד בגאווה וגם בתקווה עמוקה – לאחר שנתיים קשות מנשוא שבהן הקהילה עמדה כתף אל כתף לצד משפחות החטופים. כולנו מצפים לשובו של רני גואילי ז"ל ולרגע שבו אף אחד ואף אחת לא יישארו מאחור. נצעד, בגאווה ובתקווה, למען עתיד חופשי, שוויוני ובטוח לכולן ולכולם".

• ❤ תל אביב
• מצעד הגאווה
• עיריית תל אביב
• להט"ב