הם היו גייז כל הזמן? מוציאים 12 דמויות מהארון הספרותי

מתברר שלא צריך יותר ממשפט אחד כדי להכניס את עולם הספרות המקומי לסחרור. "מוזר שאף אחד לא מדבר על ההומוסקסואליות של דויד גרוסמן", כתבה בעמוד הפייסבוק שלה מבקרת הספרות מיה סלע, מגישת "מה שכרוך" של "כאן תרבות". הפוסט הזה הגיע בעקבות קריאת ספרו החדש של גרוסמן, "מילים, איפה אתן?". הבעיה, אם בכלל יש כזאת, נמצאת בבחירת המילים של סלע. אם הייתה כותבת "אצל גרוסמן" במקום "של גרוסמן" – כנראה שהכתבה שאתם קוראים כעת לא הייתה נכתבת בכלל.
>> מי הרג את כוכבי הרדיו: טייכר וזרחוביץ' עוזבים ולנו נותר רק לבכות

הפוסט, והתגובות שבאו בעקבותיו, ערבבו שלוש שאלות שונות. הראשונה היא אם מותר לקרוא את ספרו של גרוסמן כספר קווירי, העוסק בין השאר בזהות להט"בית, בהסתרה ובשחרור ממנה. התשובה היא חד משמעית כן, וזה אפילו מתבקש. השנייה היא אם מותר להסיק מהספר מסקנות על נטייתו המינית של גרוסמן עצמו. כאן, לפחות לדעת כותב שורות אלה, התשובה פשוטה לא פחות: טקסט לבדו אינו יכול לקבוע דבר כזה. השאלה השלישית היא תוספת של המאה ה-21: אם היינו יודעים שאדם נמשך לגברים, האם זה בהכרח מגדיר אותו כהומו? בני אדם, בניגוד למדפי ספרייה, לא תמיד מסתדרים יפה לפי קטגוריות. סלע עצמה הבהירה בשיחה עם ירון פריד ב"וואלה" שאינה יודעת על גרוסמן דבר שאינו ידוע לציבור, שאינה מנסה לעשות לו אאוטינג ושמבחינתה מדובר היה ב"פרובוקציה קטנה" שנועדה לפתוח דיון ספרותי. אין ספק שהיא הצליחה במשימתה. 

חלק מעוצמת התגובה לסלע אכן הסגיר עד כמה המילה "הומוסקסואליות" עדיין נשמעת לחלק מהציבור כמו האשמה. ובכל זאת, ההבדל בין "ההומוסקסואליות בספרו של גרוסמן" לבין "ההומוסקסואליות של גרוסמן" אינו התחסדות דקדוקית. זה הגבול שבין פרשנות ספרותית לביוגרפיה ספקולטיבית. דמות יכולה להיות הומו בלי שהסופר הומו, רוצחת בלי שהסופרת רוצחת ולווייתן לבן בלי שהרמן מלוויל יזדהה כיונק ימי. ומצד שני, כמו סלע עצמה, אני בעד לרתום כל פרובוקציה מוצלחת לצורך דיון בספרות. ולכן, ברשותה, אני מבקש לנצל את הסערה שהיא יצרה כדי לפתוח מחדש כמה מהתיקים המפורסמים ביותר שעדיין לא יצאו מהארון הספרותי.

הקדמה, או: אל תהיו ג'ורג' קוסטנזה

בפרק "הספה" של "סיינפלד", ג'ורג' מנסה להתחמק מקריאת "ארוחת בוקר בטיפני'ס" ורואה את העיבוד הקולנועי במקום. במפגש של מועדון הקריאה הוא טוען שהולי גולייטלי ופרד הופכים לזוג בסוף, פשוט מפני שזה מה שקורה לאודרי הפבורן ולג'ורג' פפארד על המסך. החברים במועדון הקריאה מזדעזעים, כשאחת מהן נוזפת: "ג'ורג', פרד הומו".

על פניו, ג'ורג' פשוט נתפס כמי שלא קרא את הספר. אבל האמת הספרותית קצת יותר מסובכת. אצל טרומן קפוטה המספר בכלל אינו נקרא פול. הולי מכנה אותו פרד, על שם אחיה, ומיניותו נשארת מעורפלת בלי לקבל תווית מפורשת. הסרט, שהופץ בישראל במקור בשם "סעודה בטיפאני", העניק למספר את השם פול ונתן לו גם סוף רומנטי עם הולי. הוא לקח קשר אפלטוני וקווירי והפך אותו לרומן הטרונורמטיבי קלאסי. נו, הוליווד. וקריאה חוזרת בספר (שבמקור תורגם בעברית ל"ארוחת בוקר בטיפני") תזכיר לכם שהולי עצמה רחוקה מלהיות סטרייטית מובהקת.

המסקנה היא שאי אפשר לקרוא ספר לאחור דרך העיבוד שלו. עיבוד יכול למחוק עמימות, או להכריע אותה לכאן או לכאן. לפעמים הוא עושה בדיוק את ההפך ממה שקרה אצל קפוטה. הקשר בין רנלי ולוראס נמסר בספרים של ג'ורג' ר.ר. מרטין ברמזים עבים למדי, אבל "משחקי הכס" של HBO הוציאה אותם מהארון והפכה את מה שנרמז למפורש. ואל תתנו לי להתחיל לדבר על מה שקורה בין פרודו לסם בסרטי "שר הטבעות" של פיטר ג'קסון. לא, ברצינות, מה קורה בין פרודו לסם בסרטים האלה!?

1. אלבוס דמבלדור (סדרת ספרי "הארי פוטר" מאת ג'יי קיי רולינג)
ב-2007, אחרי פרסום הספר האחרון בסדרת "הארי פוטר", נשאלה ג'יי. קיי. רולינג אם דמבלדור היה מאוהב אי פעם. "תמיד חשבתי על דמבלדור בתור הומו", השיבה, והסבירה שהאהבה שלו לגלרט גרינדלוולד הייתה הטרגדיה הגדולה של חייו. לרולינג אולי הייתה תשובה ברורה, אבל לשבעת הספרים קצת פחות. הם מעניקים לדמבלדור ולגרינדלוולד עבר אינטנסיבי וטעון, אבל אינם מציגים את המשיכה הזאת במפורש. רק ב-2022, בסרט "חיות הפלא: הסודות של דמבלדור", הוא סוף סוף אמר לגרינדלוולד: "הייתי מאוהב בך". מכאן נולד ויכוח מעניין: למי שייכת דמות אחרי שהספר יצא? ויכוח עתיק לפחות הכיבוש הישראלי ביהודה ושומרון. ב-1967 כתב מבקר הספרות רולאן בארת את המאמר הקצר "מות המחבר", שטען שהסופר אינו המפרש האולטימטיבי ליצירה שלו – אלא הקורא. במקרה הזה, רולינג יכולה לומר שדמבלדור, אבל היא אינה יכולה לשתול בדיעבד בשבעת הספרים ייצוג שלא נמצא בהם. במילים אחרות, דמבלדור יצא מהארון רק אחרי שהסדרה נגמרה, והמחברת עשתה בשבילו את האאוטינג. בכל אופן, לא נופתע אם נראה את אלבוס בעופרה בפורים הבא.

2. אכילס ("איליאדה", הומרוס)
האיליאדה אינה מתארת סקס בין אכילס לפטרוקלוס ואינה מכנה אותם נאהבים. היא רק בונה את לב העלילה סביב הקשר ביניהם ומתארת את אכילס נשבר ממותו של פטרוקלוס בעוצמה חסרת תקדים. הוא מתפלש בעפר, מסרב לאכול ומבטיח שאפרם ייטמן יחד. אפילו האל אפולו קצת מאבד סבלנות מהדרך שבה אכילס מסרב להניח לאבל על חברו (שהיה גם בן דודו של אביו). חשוב לציין שהקריאה באהבה בין אכילס לפטרוקלוס אינה המצאה של דור הטיקטוק. מדובר בדיון של אלפי שנים. בסימפוזיון המפורסם "המשתה", אפלטון מתייחס אליהם כנאהבים, ואפילו מתווכח בנוגע לשאלה מי היה האראסטס ומי היה הארומנוס (שזה קצת הפסיבי והאקטיבי של התקופה ההיא). התרגום של "המשתה" לאנגלית במשך שנים צונזר בדיוק בגלל הקטעים האלה. מצד שני, היו גם פילוסופים חשובים בעת העתיקה שטענו שהם פשוט היו חברים ממש, אבל ממש ממש ממש טובים. תשובה ברורה אין. אכילס, הדמות ההירואית ביותר בכל המיתולוגיה היוונית, אינו גיי באופן מובהק – אבל לא מן הנמנע שגברים היו עקב האכילס שלו.

3. בזיל הולוורד ("תמונתו של דוריאן גריי", אוסקר ווילד)
קשה לקרוא את "תמונתו של דוריאן גריי" ולא להבין שבזיל מאוהב בדוריאן. הוא מעריץ אותו, מקנא לו ורוצה אותו לעצמו. בכל פעם שהוא לא לידו – הוא חודר לתוך האמנות שלו. אם זה עדיין נשמע לכם מעודן מדי, בטח בספר של אוסקר ווילד, כנראה ההומו המפורסם ביותר של המאה ה-19, זה רק מפני שמישהו דאג לכך. לפני פרסום הגרסה הראשונה ב-1890, עורך מחק מכתב היד כ-500 מילים שהפכו את תשוקתו של בזיל למפורשת יותר, בלי שאוסקר ויילד ידע על כך. בעקבות הסערה הציבורית ווילד הרחיב את הספר, אבל גם ריכך עוד חלק מהרמזים במהדורת 1891. אצל בזיל קשה באמת להתווכח על התשוקה. דוריאן עצמו מסובך יותר. הוא מחזר אחרי נשים, אבל שמו נקשר שוב ושוב בצעירים שחייהם נהרסו בעקבות ההיכרות איתו. חשוב גם לזכור את ההקשר שבו הספר נכתב: דוריאן הוא הפנים היפות שבהן הקרין ווילד את כל סלידתו מהחברה הוויקטוריאנית השמרנית. בעיבודים מודרניים בקולנוע קשה להתווכח בנוגע לביסקסואליות של דוריאן, אבל אל תהיו ג'ורג' קוסטנזה – תקראו את המקור. מצד שני, לחפש הומואים בספרים של אוסקר ווילד זה קצת כמו לחפש ירושלמים בספר של דויד גרוסמן.

4. טום ריפלי (סדרת ספרי "הכישרון של מר ריפלי", פטרישה הייסמית')
טום ריפלי רוצה את דיקי גרינליף. השאלה היא באיזה מובן. הוא רוצה את תשומת לבו, את כספו, את בגדיו, את חייו ואולי גם את גופו. הוא לובש את בגדיו מול המראה ולבסוף מנסה להפוך להיות הוא, במובן הפלילי של המילה. הסופרת פטרישה הייסמית', שהייתה בעצמה לסבית, אמרה שאינה חושבת שריפלי הומו, אבל הספרים המשיכו לספק לקוראים סיבות לחשוב אחרת. טום נבהל מהאפשרות שיחשבו שהוא קוויר, מקנא במארג' ובספרי ההמשך גם מתחתן עם אישה. אבל נישואים מעולם לא היו בדיקת נטייה מינית מוצלחת, בטח לא אצל מתחזה. וזה עוד לפני שהספרים המאוחרים מגלים שבני הזוג ישנים בחדרים נפרדים. העמימות הזאת אינה באג בעלילה. היא מנגנון ההפעלה שלה. מארג' עצמה כותבת עליו לדיקי: "טוב, אולי הוא לא קוויר. הוא פשוט שום דבר, וזה גרוע יותר". נאמר כך, גם "שום דבר" מסתדר ברשימה הזאת.

5. קלריסה דאלוויי ("גברת דאלוויי", וירג'יניה וולף)
כאן אין צורך לחפש אחרי רמזים בין השורות. וירג'יניה וולף פשוט כותבת אותם. גברת דאלוויי נזכרת בסאלי סיטון מנשקת אותה על השפתיים ומתארת זאת כרגע המופלא בחייה. אחר כך היא שואלת את עצמה אם "ההתאהבות הזאת בנשים" לא הייתה, אחרי הכול, אהבה. איך בכל זאת קלריסה מצליחה לספר לעצמה שסאלי הייתה רק "חברת נעורים"? פשוט מאוד. היא נשואה לגבר, בנתה חיים שלמים סביב הבחירה הזאת, והאפשרות שהרגע המכונן בחייה היה דווקא נשיקה מאישה מאיימת על כל הסיפור שסיפרה לעצמה. קלריסה אינה מדחיקה את הנשיקה. היא מדחיקה את המשמעות שלה. האם היא לסבית בארון או ביסקסואלית שסגרה חצי מעצמה בתוכו? הספר לא מכריע. אבל הארון כאן אינו קריאה מודרנית. הוא חלק מהדמות, ובמידה רבה גם חלק מהביוגרפיה של מי שכתבה אותה. וולף עצמה ניהלה קשר רומנטי ואינטימי עם הסופרת ויטה סאקוויל־ווסט, בזמן ששתיהן היו נשואות לגברים. כמה שנים אחר כך היא כתבה את "אורלנדו", גיבור שחי מאות שנים ובאמצע חייו הופך מגבר לאישה, ספר שנכתב בהשראת ויטה ואף הוקדש לה. נייג'ל ניקולסון, בנה של ויטה, כינה אותו לימים "מכתב האהבה הארוך והמקסים ביותר בספרות". 

6. ישמעאל (מובי דיק, הרמן מלוויל)
"מובי דיק" מתחיל עם המון מושגים בנוגע לים. אם מצליחים לצלוח את ההתחלה הזאת – מוצאים לפתע קלישאה שנראית כאילו נלקחה מתוך קומדיה רומנטית צ'יזית: בפונדק נשארה רק מיטה אחת. ישמעאל חולק אותה עם קוויקווג, מתעורר ב"חיבוק של חתן" ומדמה את עצמו לאשתו של קוויקווג. בהמשך קוויקווג אפילו מכריז שהם "נשואים". ישמעאל מסביר שאצל קוויקווג זה מסמל ידידי נפש, אבל דימויי הנישואים ממשיכים להיערם. השניים אפילו שוכבים יחד ב"ירח הדבש של לבבותינו". אפשר לשאול למה מלוויל בחר שוב ושוב דווקא בשפת הזוגיות כדי לתאר שני גברים שחולקים מיטה. נכון, אין הוכחה ליחסים מיניים, אבל כמות דימויי הנישואים גורמת אפילו ללווייתן להרגיש קצת כמו גלגל חמישי. תראו איזה יופי כתבתי על הקשר בין ישמעאל לקוויקווג בלי אף בדיחה על זה שהאחרון "מטיל צלצל". סעמק, לא התאפקתי.

7. בוב וטינגומי (סדרת ספרי "המומינים", טובה ינסון)
מי שגדלו על סדרת הטלוויזיה מכירים אותם כבוב וטינגומי, קוראי "משפחת החיות המוזרות" בתרגום הישן של אוריאל אופק הכירו אותם כקונצי ובובי, ובתרגום החדש המעולה של דנה כספי, שנעשה ישירות משוודית, הם פונפון ובונבון. ההיכרות הראשונה שלנו איתם, בספר "הסיפור על מגבעת המכשף", מתאר אותם כזוג זר שמדבר בשפה מיוחדת. "לא כל אחד מבין אותה, אבל העיקר שהם עצמם יודעים במה מדובר". למען הסר ספק: זו שפה מוזרה, אבל בהחלט אפשר להבין אותם. לא רק שפה ייחודית הם מטפחים אלא גם זוגיות מיוחדת ששומרת סוד מיוחד ויקר בתוך מזוודה. עדיין לא השתכנעתם? אז אולי כדאי לדעת שבשוודית הם נקראים וויפסלן וטופסלן, שהם במקרה שמות החיבה שבהם כינו זו את זו טובה ינסון ובמאית התיאטרון ויויקה בנדלר, שעמה ניהלה ינסון את הרומן הראשון שלה עם אישה. הקשר התקיים בסתר, בזמן שבנדלר הייתה נשואה ובתקופה שבה קיום יחסי מין בין בני אותו מין היה עבירה פלילית בפינלנד. פתאום הצמד שמדבר בשפה ייחודית ונושא איתו אוצר שאסור לאיש לראות נראה קצת פחות תמים. וזו לא הייתה הבלחה חד פעמית. הקוויריות נמשכה גם בפרוזה למבוגרים. בספר "משחק הוגן" הסוד כבר מונח בגלוי על השולחן: מארי ויונה הן שתי אמניות מבוגרות שחיות כזוג לסבי. הספר מבוסס ישירות על חייהן של ינסון ובת זוגה טוליקי פייטילה.

8. דוד המלך (ספר שמואל)
זמירה, המורה שלי לתנ"ך בתיכון, הסבירה שאם יש מילה בתנ"ך, היא לא מופיעה שם סתם. האמת שלא צריך פירוש רש"י בשביל להבין שמשהו קורה שם בין הג'ינג'י והבן של שאול המלך. הנפש של יהונתן "נקשרה" בנפש של דוד, יהונתן פושט את מעילו ומוסר לו את בגדיו ואת נשקו, השניים מתנשקים ובוכים, ודוד מקונן: "נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים". לא צריך להיות גל אוחובסקי בשביל להוציא את השניים האלה מהארון. מצד שני, לשון של אהבה שימשה במזרח הקדום גם לתיאור נאמנות וברית פוליטית, וקרבה גופנית בין גברים לא נשאה בהכרח את המשמעות שאנחנו מעניקים לה כיום. דוד המלך, כידוע מסיפור בת שבע, היה חרמן לא קטן על נשים, עובדה שאינה מבטלת אפשרות של משיכה לגברים אבל בהחלט מסבכת את התווית "הומו". הגדיר יפה את העמימות יהונתן גפן המנוח בשיר על הזוג: "הייתה זאת ידידות מאוד מוצלחת, ואולי, הרבה יותר מזה".

9. רות המואביה (מגילת רות)
דוד ויהונתן מקבלים בדרך כלל את כל תשומת הלב הקווירית בתנ"ך, אבל הסיפור הרדיקלי יותר נמצא דווקא בסיפור על רות – סבתא רבתא של דוד. כשנעמי היהודיה מבקשת מכלותיה האלמנות לחזור לביתן, רות "דבקה בה" – אותו פועל שבו משתמש המקרא לתיאור גבר הדבק באשתו. אחר כך מגיע הנדר: באשר תלכי אלך, עמך עמי, באשר תמותי אמות ושם אקבר. זו לא הבטחה של כלה מסורה לשמור על קשר בחגים ולתת לייקים מדי פעם בפייסבוק. רות עומדת בהבטחתה.
נכון, בהמשך היא מתחתנת עם בועז ויולדת את עובד. אבל גם הדרך לשם אינה בדיוק קומדיה רומנטית. נעמי מתכננת מבצע לילה מפורט: רות תתרחץ, תתבשם, תחכה עד שבועז יסיים לאכול ולשתות, תאתר את המקום שבו נרדם, תיגש אליו בחשאי, תגלה את "מרגלותיו" ותשכב שם. נעמי אומרת לה שכשיתעורר הוא כבר יגיד לה מה לעשות, אבל רות הופכת את התסריט ומורה דווקא לו מה לעשות, ודורשת ממנו שיישא אותה לאישה. מה בדיוק קרה כאן? האם זו הצעת נישואים נועזת, מלכודת פיתוי או תקיפה מינית של גבר ישן אחרי לילה של שתייה? "מרגלותיו" עשויות להיות האזור שלרגליו ועשויות להיות לשון נקייה לאיברי מינו. המגילה משאירה את הגורן חשוך מספיק לכל האפשרויות.
מה שבטוח הוא שרות אינה פונה לבועז מפני שהיא אוהבת אותו. בועז הוא לא "פרינס צ'ארמינג", הוא פשוט כלי בידיה כדי לגאול את האדמה של נעמי. למעשה, המקום היחיד שבו מגילת רות מדברת במפורש על אהבה הוא כשנשות בית לחם מתארות את רות כמי שאוהבת את נעמי. אחרי שרות יולדת, אותן נשים מכריזות "יולד בן לנעמי", ונעמי לוקחת אותו אל חיקה. האבא בכלל לא מוזכר. את הברית הרגשית המגילה כבר בנתה בין שתי הנשים. נכון, אין כאן הוכחה שרות ונעמי היו "יחד" במובן הרומנטי, אבל הקוויריות נמצאת במשפחה שהן ממציאות – שתי אלמנות שבוחרות זו בזו, חוצות יחד גבולות ומעמידות בית שבו אהבתה של אישה לאישה שווה יותר משבעה בנים.

10. ג'ו מארץ' (נשים קטנות, לואיזה מיי אלקוט)
בתחילת "נשים קטנות" ג'ו מכריזה שהיא שונאת להיות נערה, מתעקשת על הכינוי ג'ו, מאמצת נימוסים של בן, דוחה את חיזוריו של לורי ואפילו מתבדחת שהייתה רוצה להתחתן בעצמה עם אחותה מג. ואז היא מתחתנת עם פרופסור באר. העלילה סגורה, היא אישה שמתחתנת עם גבר. סוף טוב הכל טוב? סביר להניח שאין אף אדם שקרא את הספר שהשתכנע. אפשר לקרוא את ג'ו כלסבית שהמאה ה-19 לא הרשתה לה לאהוב נשים, כא-מינית, כטום בוי או כדמות טרנסית לפני שהיו לה את המילים לומר זאת. זה קל במיוחד כשמבינים שלואיזה מיי אלקוט לא הסתירה את העובדה שהיא ביססה את ג'ו על עצמה. אלקוט לא נישאה מעולם ואמרה שהיא חשה כמו "נשמה של גבר בגוף אישה". היא גם חשפה שהיא התאהבה בנערות יפות, אך מעולם לא בגבר. ייתכן שמדובר כאן דווקא במקרה ההפוך לגרוסמן שהובא בפתיחת הכתבה – העובדה שאנחנו יודעים על המספרת שהיא הייתה קווירית לא הופכת בהכרח את הדמויות שלה לכאלה. ג'ו הייתה לפני הכל, ויותר מהכל, אישה חזקה שסירבה לתת לחוקי החברה הפטריארכליים לשלוט בה. 

11. הקווירים המפתיעים של ש"י עגנון
אם מחפשים דוגמה עברית של אחד מגדולי הסופרים בתולדות ישראל לא חייבים להסתפק בגרוסמן, אלא אפשר ללכת ל-GOAT, זוכה פרס נובל ש"י עגנון. בית עגנון עצמו כבר אימץ והבליט קריאות קוויריות ביצירתו של הסופר האגדי. אסף אופק, בעבר המנהל האמנותי של הבית, כינה את הקוויריות "פן מרתק ולא ידוע של עגנון" והדגיש שלא מדובר בניסיון להוציא את האיש מהארון, אלא לבדוק איך הסופר מדלג בין מין, מגדר ותשוקה. בסיפור "הנשיקה הראשונה" צעיר יהודי מוקסם מנער כמורה בעל פנים חלקות, ומקרב את פיו לפיו. רק אז מתברר שהנער הוא בעצם נערה. זו אינה נשיקה בין שני גברים, אבל התשוקה מתחילה כשהמספר עדיין חושב שמולו גבר. עגנון יוצר רגע קווירי ואז מכשיר אותו בדיעבד כסיפור אהבה בין אישה לגבר. גם בספר "שירה", קשה להתעלם מדמותה של תמימה שמופיעה במיטתה של שירה, שמציגה אותה במילים "אחותי היא לספינה". החוקרת נורית ברנהיים הציעה לשמוע בתוך "אחותי היא" גם "אשתי היא". ישנו גם הרגע בתוך "סיפור פשוט" שבו הירשל רוצה לנשק את ידיו החלקות של השדכן יונה טויבר. פרופ' אריאל הירשפלד מצא מתח הומו-ארוטי גם באהבה, בקנאה ובשנאה שבין גיבורי "שני תלמידי חכמים שהיו בעירנו". בכתבה בנושא באתר מיינט הגיב פרופ' הלל וייס בתקיפות נגד הניסיון למצוא הומואים אצל עגנון, וכינה את כל העסק "טמטום אקדמי" ו"שיח דבילי ורדוד".

12. הרולד (סדרת ספרי "קפטן תחתונים")
החריג ברשימה, פשוט מפני שאין כאן שום מחלוקת. בכרך ה-12 של "קפטן תחתונים", שראה אור ב-2015, הגיבורים פוגשים את הגרסאות הבוגרות שלהם. לג'ורג' יש אישה וילדים. להרולד יש בעל ושני ילדים. זהו. בלי משבר, בלי וידוי קורע לב, פשוט משפחה. האגביות הזאת היא למעשה החידוש. הרולד אינו יוצא מהארון, הספר פשוט מראה שהוא גדל, התחתן והקים משפחה. אם פספסתם את זה, כנראה הנחתם שספר על אסלות וגיבורי-על בתחתונים לא יכיל ילד קוויר עם עתיד מאושר. למעשה, אין בעובדה שהרולד הומו שום משמעות. קריאה חוזרת ב"קפטן תחתונים" או בסדרת "איש הכלב" (שגם נוצרה על ידי דמותו של הרולד) לא תשנה דבר בקריאה. במובן מסוים, זה אתגר לא פחות קשה לסופר, דאב פילקי, בעצמו סטרייט (ככל הידוע). כשנשאל מדוע הוא דמיין את הרולד כגיי הוא הסביר בפשטות שהוא פשוט רוצה שהדמויות שהוא המציא יגדלו להיות מאושרות ובמערכות יחסים אוהבות. מי ידע שזה יכול להיות כל כך פשוט?