גלוריה: מבט אחר

לא התאהבתי בגלוריה ממבט ראשון אלא בהדרגה, כשהאישה הלכה ונחשפה בכל מורכבותה, כאישה בוגרת, שלמה ואמיצה שמסרבת להיכנע לשטויות. זאת אהבה שהושגה בזכות, ולכן היא עמוקה יותר.

"גלוריה" הוא סרט יוצא דופן דווקא בספרו על אישה לא יוצאת דופן בת 58, שבסרטים אחרים היא מקסימום דמות משנה, ואילו כאן הכל נראה מנקודת מבטה, גם ברגעים שבהם היא בשולי הדרמה (כמו הסצנה היפה שבה היא מסיעה את בתה לשדה התעופה בדרכה להתאחד עם אהובה בשבדיה). גלוריה (פאולינה גרסיה הנפלאה שזכתה בפרס המשחק בפסטיבל ברלין) היא גרושה ותיקה שבבקרים עובדת במשרד ומשאירה הודעות דואגות במשיבונים של בנה ובתה, ובערבים הולכת למועדון פנויים. ערב אחד היא פוגשת את רודולפו, ואחרי לילה של סקס, שאינו מסתיר מאיתנו את פגעי הזמן בגופותיהם, מתפתח ביניהם רומן מעורר תקווה. רודולפו רומנטי ונלהב, אבל הוא מתקשה להשתחרר מהתלות שלו בתלותן של גרושתו ובנותיו בו, וגלוריה תוהה אם זה מה שהיא צריכה ורוצה.

זה סרט אינטימי ומתבונן, ואין כאן רגע מזויף או סנטימנטלי. כשלקראת הסוף גלוריה עושה מעשה יוצא דופן שנשאל מקומדיות וולגריות נוסח הוליווד, הסרט מביא אותה לשם בביטחון מלא כהתפתחות טבעית של הדמות, ולכן זה רגע קתרטי ומספק כל כך. סבסטיאן לליו, עדיין לא בן 40, הוא במאי רב ניסיון, ועדיין מפתיע לגלות שסרט כה קשוב ואמפתי לגיבורה המבוגרת שלו נוצר על ידי שני גברים צעירים (לליו ושותפו לכתיבה גונזלו מזה).

הפסקול מרובד בשירים דרום אמריקאים מהדור של גלוריה והם מכניסים אותנו לעולמה. רק פעם אחת, כשהיא מרגישה זקנה, צצים כמה תווים מהאדג'ייטו של מאהלר שמעלים אסוציאציות ל"מוות בוונציה". אבל גלוריה תשוב לרקוד לצלילים אחרים.