סופר קופר: סרט עתיר יופי שנעשה באהבה. הכישרון מתפרץ ממנו

בסוף המערכה השנייה של "המאסטרו" יש שוט ארוך ויפה – בתום קונצרט של יצירה סימפונית של לאונרד ברנשטיין (בראדלי קופר), בצד שמאל של הפריים נראה קהל רב מוחה כפיים בהתלהבות, ובצד ימין רעייתו פלישה (קרי מליגן) הולכת ומתרחקת מהמצלמה לכיוון היציאה. במקום לחגוג איתו את נצחונו, היא נדחקת הצידה אחרי שבמהלך הקונצרט הבחינה שבעלה האהוב והנערץ אחז בידו של הבחור הצעיר שישב לצידו. מאוחר יותר בסרט, בתום קונצרט שבו ברנשטיין ינצח על הסימפוניה השנייה של מאהלר, יופיע שוט שיהדהד את הדימוי הזה – תנועת מצלמה חושפת את פלישה, שוב בגבה למצלמה, אך הפעם היא פונה לעבר בעלה. שני השוטים האלה, והפסקול הנלווה, כמו מסכמים את יחסיהם של המאסטרו וזוגתו.

כבר כתבתי כאן בעבר על גישות שונות לביוגרפיות קולנועיות של אנשים מפורסמים, שאין כל דרך להקיף את כל מה שעשו בחייהם. חלקן, כמו "המלכה", "שעה אפלה" ו"גולדה", בוחרות להתמקד בכמה ימים דרמטיים בחיי הדמות. בראדלי קופר, בסרטו השני כתסריטאי/במאי ושחקן (אחרי "כוכב נולד"), בחר לגולל את סיפורו של המלחין והמנצח הגדול ששלח ידו בכל, והצליח בכל מה שעשה, דרך הפריזמה של יחסיו עם רעייתו.

"המאסטרו" נפתח בשיחה עם ברנשטיין הזקן, שמדבר באהבה גדולה על אשתו המנוחה. משם הסרט חוזר אחורה ל-1943, כשלני בן ה-25 מתעורר לצד גבר ערום במיטתו, ומקבל טלפון שמזמין אותו להחליף את המנצח החולה ברונו וולטר. התלהבותו האקסטטית מההזדמנות שנפלה בחלקו נקשרת אסוציאטיבית לגבר שאיתו בילה את הלילה, ומלווה בצלילים סוערים מתוך הפסקול האדיר שברנשטיין הלחין (עשר שנים מאוחר יותר) לסרט "חופי הכרך". הניגוד העז בין שתי הסצנות פורס בפנינו את הקונפליקט הזה באישיותו של ברנשטיין כשטיח שעליו מתנהל הסרט. אנחנו תמיד זוכרים שהוא שם, גם כשנדמה שברנשטיין עצמו מתעלם ממנו.

"המאסטרו" נקרא כך בעברית משום שהשם המקורי, נטול ה' הידיעה, נחטף על ידי העיבוד הצרפתי הקלוקל ל"הערת שוליים" שהוקרן בארץ בתחילת השנה. חלקו הראשון של הסרט הוא מונטאז' נזיל בשחור לבן, שמחבר בין המוזיקה של ברנשטיין, שממלאת את הפסקול, לבין החיזור שלו אחר השחקנית פלישה מונטלגרה, שאותה הוא פוגש במסיבה בביתו של הפסנתרן קלאודו אראו ב-1946 (סצנות הפתיחה מלאות ניים דרופינג). הפלירטוט הידידותי נפרס על פני כמה שנים (במהלכן היא היתה לבת זוגו של השחקן ריצ'ארד הארט), וברגע קולנועי יפה במיוחד יחסיהם מעוצבים כמחול על במה לצלילי הבלט "Fancy Free", על שלושה מלחים בחופשה, שברנשטיין הלחין ב-1944 ("סיפור הפרברים", יצירתו הכי מפורסמת, מושמעת בסרט רק בחטף).

המארג המסוגנן של הסרט מלא סצנות מעוצבות ויפות שכאלה, המעידות שקופר הוא קולנוען מחונן. יש בו גם לא מעט רגעים עצובים, כמו השוט שתיארתי בפתיחה, או פגישה מקרית של ברנשטיין עם אהובו משכבר הימים, נגן הקלרינט דיוויד אופנהיים (מאט בומר), המטייל עם אשתו לאורך הסנטרל פארק. "המאסטרו" אינו חוקר לעומק את חיי הקהילה הלהט"בית בשנים ההן, וגם לא נותן ביטוי של ממש לחיבוטיו הפנימיים של ברנשטיין, אלא מניח שהצופים יודעים שקווירים היו צריכים להסתתר בארונות ולהתחתן עם נשים כדי לחסוך לעצמם קשיים אחרים. אולי בשל כך, אף שהסרט מלא בסצנות יפות, הן לא לגמרי מתגבשות למהלך דרמתי שלם.

זה גם יחסו של הסרט למוזיקה – הוא נותן לה הרבה מקום, אבל אינו עוצר להסביר ולנתח את החידושים ומקורות ההשראה של ברנשטיין. כך, למשל, בסצנה הנ"ל שבה הוא מנצח על הסימפוניה השנייה של מאהלר, אנחנו מקבלים כמעט את כל הפינאלה, וחוזים בקופר מחקה את סגנון הניצוח הייחודי של ברנשטיין, וזה נורא יפה. אך הסרט אינו מספר לצופים על תרומתו המהותית של ברנשטיין לאינטרפרטציה של יצירתו של המלחין האוסטרי הגדול שכמעט נשכח, ולהשבתן לאולמות הקונצרטים. את זה עשה בשנה שעברה הסרט "טאר המנצחת", שהקדיש סצנות מרתקות לעבודה של לידיה טאר, המתגדרת כתלמידתו של ברנשטיין, על הפרטיטורות של הסימפוניות של מאהלר.

מליגן ודאי תזכה במועמדות לאוסקר על הופעתה הנהדרת בתפקיד הרעיה הפגועה, שחשבה שהיא יודעת למה היא נכנסת, אבל לא לגמרי. גם קופר מרשים, אך האיפור הכבד שבהחלט מדמה אותו לברנשטיין (כולל האף הארוך המדובר) קצת מקשה עליו להשתמש בכל תווי פניו. מאיה הוק, בתם של אומה ואית'ן, נוגעת ללב בתפקיד בתו ג'יימי שמבחינה שמשהו לא עובד ביחסים בין הוריה. ושרה סילברמן, שחוללה מהומה כשהתלוננה על תופעת ה"Jewface" בטרם לוהקה לתפקיד אחותו של הקוויר היהודי המגולם על ידי שחקן שאינו יהודי ואינו קוויר, היא אותה שרה סילברמן שהכרנו, ללא ניואנסים חדשים.

"המאסטרו" נעשה בהמון אהבה ותשומת לב, והוא עתיר יופי, אבל דווקא דמותו של הגיבור נותרת מעט עמומה, מעבר לניסוחים שהוא עצמו מספק על חוסר הסיפוק שלו מהיותו חצי מלחין (שיוצר בבדידות) וחצי מנצח (שזוכה לתשואות הקהל). נאמר לנו שהוא סובל מדיכאונות, אבל זה לא ממש מורגש. אפשר לומר שהסרט הוא בן דמותו של ברנשטיין גם בכך שהוא מרפרף ולא מתמסר עד הסוף, אבל הכישרון מתפרץ ממנו בכאלו עוצמות שזה כמעט מספיק.
4 כוכבים
Maestro, עכשיו בנטפליקס. בימוי: בראדלי קופר. עם בראדלי קופר, קרי מליגן, מאט בומר, שרה סילברמן. ארה"ב 2023, 129 דק'