ביקורת קולנוע

"הצלילה" מצא דרך מקורית וכובשת לעסוק במאצ'ואיזם

סרט הביכורים של יונה רוזנקיאר, שמככב בו לצד שני אחיו, הוא עתיר המצאות ומתחמק משני מוקשים עיקריים. יש בו כמה ליקויים, אבל מדובר בהבטחה

מתוך "הצלילה"
מתוך "הצלילה"
4 ביולי 2019

לפני כשלוש שנים קראתי את התסריט של "הצלילה" באחת מקרנות הקולנוע. על הנייר הוא נראה לי כמו בחינה מצ'ואיסטית ולא מעמיקה של גבריות ישראלית/צה"לית, נושא שכבר טופל בשלל סרטים, ולא הייתי בעדו. אחרי שצפיתי בסרט אני שמחה לאכול את הכומתה. חלק מהבעיות שמצאתי בתסריט עדיין שם, אבל הבימוי הרענן ועתיר ההמצאות של יונה רוזנקיאר, שגם כתב ומשחק לצד שני אחיו, מקנה לסרט חיוניות כובשת.

הסרט מתרחש בקיבוץ סמוך לגבול שכמעט התרוקן מתושביו בעת מלחמת לבנון השנייה. יואב (יואל רוזנקיאר), רס"ן פוסט טראומטי שהפנה גבו לצבא ולקיבוץ והתמקם בתל אביב, שב צפונה ללוויה של אביו, שנפטר לפני שנה ותרם את גופו למדע. האח הצעיר אבישי (מיכה רוזנקיאר) התגייס זה עתה ועוד יומיים הוא יישלח לחזית, אף שאינו מוכן כלל וכלל והוא מבוהל. האח הבכור איתי (הבמאי) מחליט ללמד אותו להיות גבר גבר באמצעות משחקי מלחמה למיניהם. שני האחים נאבקים על נשמתו של בן הזקונים והם נעים זה סביב זה במחול שדים שמוציא מהם כעסים רדומים. יש גם דודה קשוחה ואימא רכה (ממוצא איטלקי) שלא מצאה את מקומה בקיבוץ, אבל הנשים נדחקות לשוליים בהתמודדות של הבנים עם המורשת הגברית שהותיר להם אביהם. מורשת האבות מקבלת ביטוי נוסף באחת הסצנות היותר יפות ונוגעות ללב בסרט, שבה אב שכול (שמואל אדלמן המצוין) משתף את יואב בכך שאינו יודע איך להספיד את בנו. אפרוחים, סוס מת, פיצוצים רחוקים וגם כמה חברי קיבוץ מוזרים שנותרו מאחור (איתי כיבה את האזעקות כדי לא להפריע את מנוחת הזקנים) תורמים לטקסטורה האבסורדית של הסרט, שנע בנינוחות בין דרמה סוערת לקומדיה שנונה (השאריות של אבא במקרר הן הברקה מקברית).

 

כבר ראינו סרטים שבחרו להציג את הקיבוץ כמקום סהרורי, אך לרוב הניסיונות האלה ("אסקימוסים בגליל", לדוגמה) נדמו מאומצים ומלאכותיים. רוזנקיאר נולד בקיבוץ יחיעם וההיכרות האישית נשקפת בעין העקומה שהוא מכוון לאתר החבוט הזה. בחירתו ללהק את עצמו ושני אחיו לתפקידי שלושת האחים מוכיחה את עצמה כמוצלחת ביותר, והיא תורמת לזרימה הטבעית של הדינמיקה הטעונה ביניהם. לא בכדי זכו השלושה בפרס השחקן הטוב ביותר בפסטיבל הקולנוע של ירושלים.

שמו של הסרט מתייחס לסצנת השיא, שאליה מכוונת צוואתו של האב, ובה עדיין ניכרים הליקויים בתסריט. היא עמומה מבחינת האמירה שלה, אבל היא מצולמת כל כך יפה על ידי עודד אשכנזי – ומייצרת דימוי ייחודי של הדברים שמעל ומתחת לפני השטח – שאנחנו כמעט לא שמים לב לכך. יכולתי לוותר גם על הפנטזיות הגסות של איתי על בנות תל אביב, אבל בסך הכל "הצלילה" הוא סרט ביכורים עתיר הבטחה, שדובר שפה קולנועית קולחת.

ציון: 3.5/5

סרט על:
שלושה אחים בקיבוץ משחקים משחקי מלחמה
ללכת? כן. וריאציה מקורית ומהנה על נושא ישראלי שחוק

בימוי: יונה רוזנקיאר. עם יואל, מיכה ויונה רוזנקיאר. ישראל 2018, 87 דק'