"זה: חלק 2": שלוש שעות מתישות של כלום ושום דבר

ואז הם נפרדים וכל אחד הולך לחפש מזכרת מעברו בשביל איזה טקס פגאני. אחד נכנס למסדרון ומותקף על ידי הליצן המפלצתי. השני מתחבא בארון ומותקף על ידי תפלץ ליצני. השלישית מבקרת בבית ילדותה ו… נחשו מי מחכה לה שם. וככה זה נמשך קרוב לשלוש שעות מתישות.

לפני שנתיים, "זה", שסיפר על קבוצת ילדים בעיירה קטנה שמתמודדים עם ליצן מפלצתי, הפך ללהיט מפלצתי. החלק השני, שמבוסס גם הוא על ספרו המפלצתי באורכו של סטיבן קינג, מתרחש 27 שנים אחרי אירועי הסרט הראשון, והילדים שבגרו הפכו לכוכבי קולנוע כמו ג'יימס מק'אבוי, ג'סיקה צ'סטיין, ביל היידר והחתיך ההוא מהסדרה "היפה והחיה". אבל דווקא כבוגרים הם הרבה פחות מורכבים ומעניינים, והאימה הקמאית מאבדת מכוחה המטאפורי והופכת לסתם סדרה רפטטיבית של הבהלות זולות. אלה מבוססות על המוני אפקטים מיוחדים ולא על שפה קולנועית בעלת ייחוד כלשהו, אלא אם אתם מתרגשים מבלונים אדומים. מחוות ויזואליות לסרטי אימה טובים יותר, כמו "הניצוץ", רק מעצימות את העליבות המחשבתית של הסרט הנוכחי.

האקספוזיציה מגלה לנו שהילדים המוכים שעזבו את העיירה הפכו לאנשים מצליחים מאוד. מנהיג החבורה ביל (מק'אבוי) הוא עכשיו סופר מפורסם של רבי מכר, שגם מעבד את ספריו לסרטים הוליוודיים, למרות שיש לו בעיה עם סופים (מה שמערער את האמינות של הצלחתם). הקושי שלו לכתוב סופים נובע כמובן מהעובדה שהסרט הקודם הסתיים בכך שהילדים התגברו על הליצן אך לא הצליחו לחסל אותו, והבטיחו לשוב לעיירה על מנת להתמודד איתו כשיחזור. נראה שיוצרי הסרט מאוד מרוצים מהרעיון הארס פואטי הזה, וחוזרים עליו שוב ושוב, שלא תפספסו אותו חס וחלילה. באחת הסצנות המוצלחות הבודדות, הסרט גם מפגיש בין הסופר הבדיוני לבין האיש שכתב אותו – קינג עצמו מגלם מוכר בחנות עתיקות (או שמא גרוטאות) שמזהה את הסופר ודופק לו מחיר על אופניו הישנות בגלל שהוא עשיר. הופעת האורח של קינג משדרת זדוניות יותר מתעתעת ויותר אפקטיבית מאשר הליצן המהונדס וכל שלוחיו המעוותים.

עיקר הצלחתו של הסרט הראשון היה בתיאור המפורט של עולמם של הילדים הלא שמחים ממשפחות אלימות, שהתגבשו לחבורה כדי להתגונן מפני התקפותיהם של נערים בריונים. ברגעיו הטובים הסרט הזכיר סצנות מסרטי התבגרות אהובים כמו "אני והחברה" (גם הוא עיבוד לספר מאת קינג) ו"אי.טי". עכשיו כשהם מתקבצים מחדש כבוגרים, חן הנעורים נעלם אבל הם עדיין ממשיכים להתנהג כילדים. אפשר היה להצדיק את זה באמצעות הפסיכולוגיה הטראומטית שלהם, אבל דמויותיהם כמעט לא מפותחות מעבר למה שנמסר באקספוזיציה (ביל הוא סופר מצליח שמתקשה לכתוב סופים, זוכרים?). סצנת השיא של העימות עם הליצן אפילו עוצבה כהתמודדות עם בריון בבית הספר, וזה לגמרי לא משכנע. גם הדיאלוגים סתמיים, וזה בולט במיוחד כשבני החבורה מפמפמים את רוח הקרב שלהם באמצעות ציטוט של משפט לא זכיר במיוחד מהסרט הראשון, שאפשר אולי לראות איך הוא מלהיב ילדים, אבל הוא נשמע גנרי לגמרי מפיהם של הגיבורים הבוגרים.

וישנו גם מבחן הנשיקה. כבר כתבתי כאן בעבר שאפשר לבחון איכות של סרט על פי איכות הנשיקה שבו, ותקפותו של המבחן הזה שבה ומוכיחה עצמה. לפחות שני בנים אהבו את בברלי הג'ינג'ית בסרט הראשון, והם עדיין מאוהבים בה בבגרותם, אבל נשיקותיהם מבוימות באופן כל כך קלישאתי ולקוי שהן נטולות כל רגש אמיתי, כמו הסרט כולו.

ציון: 2/5
סרט על: הילדים מ"זה" התבגרו, והם חוזרים לעיירה להתעמת עם הליצן המפלצתי
ללכת? לא. ארוך, לא מרגש, לא מפחיד, קצת מגעיל ודי משעמם

It Chapter 2 במאי: אנדי מוסצ'ייטי. עם ביל סקרסגארד, ג'יימס מק'אבוי, ג'סיקה צ'סטיין, ביל היידר, סטיבן קינג. ארה"ב 2019, 169 דק'