באמת רעות: "ילדות רעות" הוא רק עוד סרט ממוחזר, עייף וחסר מעוף

ראיתם את הטריילר של הסרט החדש "ילדות רעות"? כתוב שם שזה "טוויסט חדש" של טינה פיי. כתוב גם שזה לא "הילדות הרעות של אימא שלך". למה הכוונה? זה כנראה מתייחס לכך שלפני עשרים שנה כבר היה סרט כזה שטינה פיי כתבה את התסריט שלו, ולהלן רימייק שמותאם לדור הטיקטוק. באיזה עוד טוויסט חדש יכול להיות מדובר?

>> הגבר החדש סופי עם קובץ: מה קרה לגברים הקשוחים של הטלוויזיה?

הטריילר לא מגלה ש"ילדות רעות" גרסת 2024 הוא מחזמר במלוא מובן המלה, עם 17 שירים שמושרים על ידי הגיבורות במסדרונות בית הספר. למען האמת, אין בטריילר שום רמז לכך שמדובר בעיבוד קולנועי למחזמר מברודוויי שמבוסס על הסרט הלא מזמר מ-2004. אותו מחזמר בימתי מ-2017, ששיריו הולחנו על ידי ג'ף ריצ'מונד, בן זוגה של טינה פיי שכתבה גם את המחזה, זכה להצלחה חלקית. 833 הופעות בברודוויי כיסו את ההשקעה, אך הוא לא חזר לבמה כשהתאטראות נפתחו אחרי הקורונה (לשם השוואה, למחזמר הנעורים "היירספריי" היו חיים ארוכים פי ארבע). בהתחשב בכך שרק מיוזיקלס קולנועיים בודדים זכו להצלחה בשנים האחרונות, אפשר להבין מדוע השיווק של הסרט מעלים את העובדה שמדובר במחזמר.

העניין הוא שגם כשצופים בסרט אפשר כמעט להתעלם מכך שזה מחזמר. השירים אמנם עוברים בקלות באוזן, אבל הם לא מקדמים את העלילה או את הדרמה, ולא מעמיקים את ההבנה של הדמויות, וכשיוצאים מהאולם אף לא אחד מהם נשאר בזיכרון. במהלך כתיבת הביקורת אני מקשיבה לשירים מההפקה בברודוויי, והם נשמעים גנריים כמו בסרט. זאת אחת הסיבות לכך שבמקום שהסרט המוזיקלי יפתח חיים עצמאיים, הוא נראה כגרסה עמומה של הסרט המקורי. רבות מהרפליקות השנונות שכתבה טינה פיי לסרט ההוא נמצאות גם כאן, אבל משהו בזרימה שלהן לא עובד והן מתפוגגות באוויר. כך יוצא שהרגע הכי מצחיק בסרט הוא זה שבו פיי, ששבה לגלם את המורה למתמטיקה, מנסה לשיר, ומייד מוותרת.

"ילדות רעות" מ-2004 היה ונשאר קומדיה מחודדת וקולעת על שיטת הקאסטות בתיכון, ועל הפיתוי שבלהיות פופולארית, שיכול להפוך גם ילדה טובה לילדה רעה. תזכורת: קיידי הארון בת ה-16 שגדלה באפריקה עם הוריה הזואולוגים מגיעה לראשונה לתיכון אמריקאי טיפוסי, ומאומצת על ידי צמד אאוטסיידרים – ג'אניס הלסבית ודמיאן ההומו. כשהמלכה הסקסית רג'ינה מזמינה את קיידי להצטרף אליה ואל חברותיה האופנתיות, ג'אניס, שסוחבת כעס ישן על רג'ינה, משכנעת אותה לרגל אחריהן. מזימתה היא לחשוף את רשעותה של רג'ינה ולאתר הזדמנות להפיל אותה. קיידי התמה מסכימה, ואף מתפתה לזוהר של בנות הפלסטיק, כפי שהן מכונות. אך כשרג'ינה בוגדת בה, קיידי מתנקמת באופן שמערער את הגדרתה העצמית. המרקם המוסרי של הסרט נעשה מורכב באופן לא טיפוסי לסרטי נעורים, והצופים מוזמנים לבחון את חדוות הנקמה שלהם עצמם.

רייצ'ל מקאדמס, ליזי קפלן, ואמנדה סייפריד, השחקניות הצעירות והלא מאוד מוכרות שגילמו את רג'ינה, גאניס וקארן דלת השכל, הפכו מאז לכוכבות עם מועמדויות לאמי ולאוסקר, מה שמעיד על עבודת הליהוק המשובחת. גם לינדזי לוהאן היתה נהדרת כקיידי, והסרט ביסס את מעמדה ככוכבת נעורים, אך היא התקשתה להתמודד עם הפרסום הרב והתפרקה.

גם הסרט הנוכחי מלוהק בשחקניות מוכשרות, שגם יודעות לשיר, לצד סטארים בוגרים בתפקידי אורח (ג'ון האם מופיע ונעלם). כל הופעה בפני עצמה היא ממש בסדר, אבל משהו שם לא נדבק, כי הבימוי חסר השראה והטיימינג לא מדויק. ובכל זאת ראוי לציין את ג'אקל ספייבי המצוין בבכורתו הקולנועית כדמיאן, שמתאר את עצמו כ"הומו מכדי לתפקד", ואת רנה ראפ שמשחזרת את הופעתה הבימתית בתפקיד המלכה הרעה רג'ינה. אוונטיקה משעשעת כקארן – יש לה שיר די מצחיק שבו היא מדמיינת את עצמה כמלכת יופי – וכריסטופר בריני חתיך וחמוד כארון סמואלס, מושא אהבתה של קיידי. דווקא אנגורי רייס שבתפקיד הראשי נחמדה, אבל קצת חיוורת. לינדזי לוהאן, דרך אגב, מופיעה בתפקיד אורח כמנחה של תחרות מתמטיקה, והיא נראית פלסטיקית לגמרי.

כאמור, הטוויסט החדש שדווקא כן נחשף בטריילר הוא השילוב של טיקטוק ככלי להפצת שמועות, אופנות ודעות אינסטנט. אבל התסריט לא נפרד מספר העלבונות שעמד במרכז הסרט הראשון, וזה מייצר תחושה של אנכרוניזם, ומחדד את העובדה שלא נעשה כאן ניסיון אמיתי להתאים את המחזמר לזמן שלנו.

"היירספריי" שהוזכר למעלה הוא אחד המקרים היחידים שבהם העיבוד הקולנועי למחזמר בימתי שנכתב על פי סרט לא מוזיקלי יצא מעולה. המקרה השני הוא "חנות קטנה ומטריפה", שמקורו בקומדיית אימה דלת תקציב מ-1960. הרבה פחות מוצלחים היו "המפיקים" ו"תשע" (על פי "81/2" של פליני). בעוד שבועיים יצא למסכים "הצבע ארגמן", שגם הטריילר שלו לא מבהיר שמדובר בעיבוד למחזמר בימתי (מצליח) על פי הסרט של ספילברג מ-1985 והספר של אליס ווקר מ-1982. כל אחד הוא סיפור שונה, ואי אפשר להסיק ממנו על האחרים. מה שכן, נראה שבהוליווד ממשיכים למחזר חומרים לעייפה, אך כשזה מגיע לשיווק מיוזיקלס, הם מכחישים את זה כמה שאפשר, כדי לא לנכר צופים פוטנציאליים שטוענים שהם שונאים מחזמרים.
3 כוכבים
Mean Girls בימוי: סמנתה ג'יין וארתורו פרז ג'וניור. עם אנגורי רייס, רנה ראפ, טינה פיי. ארה"ב 2024, 112 דק'