"הנוקמים: מלחמת האינסוף": הפרויקט השאפתני של מארוול הצליח בגדול

בבסיס "הנוקמים: מלחמת האינסוף" יש אוקסימורון. האיום הפעם בא מצידו של תאנוס, יצור דיגיטלי שמדבר בקולו של ג'וש ברולין אבל נראה כמו גרסה מנופחת של ברוס וויליס. הטיטאן מטיטאן חושב שהעולם סובל מפיצוץ אוכלוסין ומשמיד את עצמו בהדרגה. תאנוס הטוב ומיטיב רוצה להשיב את האיזון על ידי השמדת חצי מאוכלוסיית העולם במטרה לפנות מקום לחצי השני. כדי לעצור אותו מלהוציא את תכניתו לפועל, הנוקמים המקוריים (איירון מן ושות') והנוקמים החדשים (ספיידרמן, הפנתר השחור) משלבים כוחות עם שומרי הגלקסיה ודוקטור סטריינג'. הסרט הופך להתגלמות של פיצוץ אוכלוסין של גיבורי על, ובעצם כך מאשש את טענתו של תאנוס (ומכין אותנו לכך שיהיה כאן דילול).

החדשות הטובות הן שבסך הכל זה עובד, ההומור טוב ולא לוחץ ורוב הדמויות מקבלות הזדמנות להותיר רושם. ברוס באנר למשל (מרק רופאלו) מתקשה לזמן את הענק הירוק, וצריך למצוא דרך אלטרנטיבית לתרום למאבק. הנער פיטר פארקר (טום הולנד) מגלה שעם התואר ספיידרמן מגיעים כוחות נוספים שהוא מאמץ בקלות יתרה (אין זמן ללמוד). גרוט (וין דיזל) שקוע במשחק מחשב כמו כל ילד מתבגר, עד שהוא מגדל ענף ברגע מהותי. ויש גם דמות חדשה, שעצם הקונספט שלה הוא הברקה שנונה – גמד ענק בגילומו של פיטר דינקלג'.

"הנוקמים: מלחמת האינסוף"

מי שבכל זאת סובלים מהצפיפות הם האלמנה השחורה (סקרלט ג'והנסון), קפטן אמריקה (כריס אוונס עם זקן), ופלקון (אנתוני מאקי) שנוכחותו לא ממש הורגשה גם בסרטים הקודמים. קפטן אמריקה לפחות דופק הופעה ראשונית שמתקבלת בתשואות הקהל. בסרט יש כמה וכמה רגעים כאלה של "ואז הגיע גיבור העל X והציל את המצב", וכולם מתקבלים בהתלהבות.

כמה מהסצנות היותר מבדרות מוקדשות למפגשים בין הפרנצ'ייזים השונים, ובעיקר בין שני הכריסים האחרים. דראקס, גיבור העל של הקהילה האוטיסטית, מצחיק כתמיד בחוסר הטקט שלו ומכוון את תשומת ליבו של פיטר קוויל (כריס פראט) לכך שבניגוד אליו, האל שהתנגש בשמשת החללית שלהם הוא גבר. "זה כאילו שנולד תינוק לפיראט ומלאך", הוא ממשיך ומתפייט. היריבות החד צדדית בין פיטר ות'ור (כריס המסוורת' קצוץ השיער), וההערות על כך שהראשון השמין, מעוררות מחדש את תסביך הדימוי העצמי של הבחור שמתכנה סטאר לורד, והוא הכי מצחיק כשהוא לחוץ.

כאמור, תאנוס רוצה להציל את העולם, לא להרוס אותו כמו רוב הנבלים האחרים בעולם הקומיקס, ולכן אין בסרט סצנות של חורבן קטסטרופלי מהסוג שהכביד על סרטים קודמים. אבל יש בו המוני קרבות מכל הסוגים והגדלים, ורובם משובחים. אחד מהם הוא קרב המוני המתרחש בווקאנדה, שם הלוחמים המקומיים מנסים למנוע מרבבות מפלצות לחדור מבעד לבועת המגן. הסצנות האלה ודאי יעוררו אסוציאציות מקומיות ויגויסו למארג המטאפורות של דוברי הממשלה שלנו.

כשאנחנו פוגשים את תאנוס לראשונה הוא כבר השיג שתיים מאבני הנצח המשובצות בכפפה שלו. עליו למצוא את הארבע הנוספות כדי להשיג את היכולת להעלים חצי מאוכלוסיית העולם בנקישת אצבעות – הוא לא סדיסט, חס וחלילה. משום שהאבנים מפוזרות ברחבי הגלקסיה, הגיבורים מתפזרים בעקבותיהן, והאחים רוסו, שביימו את שני סרטי קפטן אמריקה האחרונים, בדרך כלל מצליחים לנהל את כל ההתרחשויות המקבילות, למעט פקשוש או שניים בסבך הזמנים.

הבעיה היותר גדולה נגזרת מכך שכל הכוחות האפשריים – בהם שליטה במציאות, במרחב ובזמן – מרוכזים בסרט אחד. זה מעלה את השאלה מדוע לפעמים הם מופעלים ולפעמים לא (כי זה לא מתאים לסיפור) – מה שוודאי יעורר דיונים מושכלים בקרב המעריצים.

מן הסתם, סיפורי האהבה המשובצים במארג עלילות האקשן פחות אפקטיביים מכפי שיכלו להיות, גם אם השחקנים עושים כמיטב יכולתם (פול בטאני כמעט נוגע ללב בדמות האנדרואיד עדין הנפש ויז'ן) – ולכן ההד הרגשי של הסרט די מעומעם. הסוף נועד להותיר את כולם המומים, אבל דווקא בנקודה זו של העלילה, רגע אחרי שאפקט ההלם הושג, הריבוי עשוי להיות בעוכריו. הבו לנו סרט בכיכובה של האלמנה השחורה.

סרט על: הנוקמים ושומרי הגלקסיה משלבים כוחות כדי לעצור את תאנוס שרוצה להשמיד חצי מאוכלוסיית העולם
ללכת? כן. אחרת לא תבינו את סרט ההמשך שיצא בשנה הבאה