עם אוסקר טרי ביד, במאי "אנחנו" יצר סרט אימה מצוין ויוצא דופן

לפני שנתיים ג'ורדן פיל היה עדיין קומיקאי מהשורה. בתחילת 2017 יצא למסכים "תברח", ולפתע הוא הפך לשם הכי לוהט בשדה האימה, עם בונוס של אוסקר על התסריט. שנה אחרי כן הוא הפיק את "שחור על לבן" של ספייק לי (ורשם מועמדות רביעית לאוסקר), והנה מגיע אלינו סרטו השני כתסריטאי/במאי, הפעם במקביל ליציאתו באמריקה – תופעה נדירה כשמדובר בקולנוע שחור – וכגודל הציפיות כך גודל ההצלחה. "אנחנו" הוא סרט אימה במלוא מובן המילה, עם יצורים חמושים במספריים שרוצים להרוג את הגיבורים, אבל גם הוא לא בדיוק מתארגן תחת אחת הקטגוריות המוכרות של הז'אנר, ומתחת להומור המקברי שלו מבצבצת אירוניה פוצעת.

בתחילת הסרט אנחנו יוצאים עם משפחה נחמדה לנופש ליד הים. אמא אדלייד (לופיטה ניונגו) רדופה על ידי זיכרון ילדות מוזר ולכן חוששת מהחוף, אבל אבא גייב משכנע אותה שחבריהם הטובים קיטי (אליזבת מוס) וג'וש מחכים להם. הסצנות המשפחתיות כובשות בטבעיות שלהן ובעיצוב המדויק של הדמויות. ווינסטון דיוק גבה הקומה (הוא גילם את הלוחם מ'באקו ב"הפנתר השחור") מצחיק במיוחד בתפקיד האב הקצת ילדותי שרוכש סירה עם מנוע קפריזי, והילדים זורה (עם האוזניות והסמרטפון) וג'ייסון (עוטה המסכה) מתנהגים בהתאם לגילים שלהם. רמזים למה שצפוי לנו כוללים דימוי אימה שדוף של איש דחלילי שנושא שלט "ירמיהו 11:11" (הכוונה לפסוק הזה: "לָכֵן, כֹּה אָמַר יְהוָה, הִנְנִי מֵבִיא אֲלֵיהֶם רָעָה, אֲשֶׁר לֹא-יוּכְלוּ לָצֵאת מִמֶּנָּה; וְזָעֲקוּ אֵלַי, וְלֹא אֶשְׁמַע אֲלֵיהֶם"), וגם כלובי ארנבות המלווים בשירת ילדים – רגע קולנועי טעון ומצמרר. ארנבות כיכבו לאחרונה בהקשר אכזרי גם ב"המועדפת" ונראה שנכון להן עתיד גדול בז'אנר.

האימה מתפרצת במלואה רק כשהילד ג'ייסון (חיווי לרוצח מסרטי "יום שישי ה-13") מבחין במשפחה מוזרה שעומדת בשביל הכניסה ונראית בדיוק, בערך, כמו שוכני הבית. עם פלישת הכפילים השתקנים לבית, הסרט הופך למעין מותחן הישרדות שמשפריץ דם וקומדיה במינונים שווים, אך גם ברגעיו המותחים ו/או המדממים ביותר הסרט אינו מאבד את האנושיות שלו, וההומור נובע, לפחות בחלקו, מהדמויות. מי הם הכפילים, מנין באו ומדוע הם מתנהגים כמו צעצועים רובוטיים נלמד רק בשלב מאוחר. התעלומה מייצרת אווירה מוזרה ומלחיצה, על אחת כמה וכמה כשהסרט הופך בהדרגה מסיפור אינטימי על משפחה אחת לתופעה רחבת ידיים, שלוקחת השראה מאירוע אמיתי (אך בגוון שונה לגמרי) שארע בשנת 1986.

כמו במיטב סרטי האימה, העולם המעוות שנחשף בפנינו מתפענח כמראה עקומה של העולם שלנו. שלא כמו ב"תברח", הפוליטיקה של יחסי הכוחות והשליטה אינה מתחלקת על פי צבע העור (למרות שילוב מוצלח במיוחד של שיר הראפ הקונטרוברסלי Fuck tha Police""), אלא על פי הגיון אחר, לפחות על פני השטח. הביסוס המדעי של המטאפורה המרכזית אמנם אינו שלם, אך הוא מניב שלל דימויים עזים, ומנסח מחדש את השאלה הקלאסית של מה משפיע יותר – תורשה או סביבה.

פיל יודע לבנות מתח כמו מאסטר ותיק, והבימוי הצלול שלו נתמך בפסקול מעולה של מייקל אייבלס, מלחין "קלאסי" שזה רק סרטו השני – הראשון היה "תברח" – ובבחירת שירים שנונה, כולל "הפרחים" של מיני ריפרטון, שמשאיר אותנו עם דימוי בלתי נשכח. כל הדימויים האלה לא היו מתחברים לדרמה קוהרנטית אלמלא הופעתה הפגזית של לופיטה ניונגו בשני התפקידים הראשיים. בחמש השנים שחלפו מאז זכייתה באוסקר על בכורתה הקולנועית ב"12 שנים של עבדות" השחקנית המהממת הזאת כבשה לעצמה מקום טוב באמצע, וגם בצד, ואפשר רק לקוות שהוליווד תמשיך לספק לה תפקידים ראויים לכשרונה.

סרט על: משפחה יוצאת לנופש ונתקלת בכפילים רצחניים
ללכת? כן. סרט אימה שמותיר חותם