העיניים המקריפות הן הבעיה הכי קטנה של "אליטה: מלאך קרב"

עוד לפני שהגיע לבתי הקולנוע, "אליטה: מלאך קרב" הוכרז ככישלון קופתי. על פי הערכות שפורסמו בשבוע שעבר, הסרט צפוי להפסיד עשרות אם לא מאות מיליוני דולרים ויתקשה לכסות את ההשקעה העצומה בו (הוא עלה בין 150־200 מיליון דולר, לא כולל הוצאות על שיווק ופרסום). עדיין יכול להיות שתהיה הפתעה, זה בכל זאת סרט שג'יימס קמרון (ששבר שיאים היסטוריים עם "טיטאניק" ו"אווטאר") קשור אליו. אבל יש סיכוי שהפעם העסקה עם השטן לא תעזור, כי בחוזה לקניית נשמתו נכתב באותיות הקטנות שהיא תקפה רק לסרט שהוא אשכרה ביים, ולא רק הפיק.

הפסד כזה לא רק יבטל את האפשרות ליצור סרט המשך לעלילות הרובוטית הלוחמת, הוא כנראה יעצור על הדרך הפקות של עוד כמה סרטים על פי אנימה או מנגה יפנית. אחרי שנים של שאיבת השראה (או העתקה) מיצירות יפניות, הוליווד החליטה ללכת על הדבר האמיתי ולעבד לקולנוע את מיטב התוצרת היפנית, מ"פוקימון" ו"סוניק" ועד "הרוח במעטפת", אבל האווזה הזו פשוט מסרבת להטיל ביצי זהב.

"אליטה: מלאך קרב"

סביר להניח שלעיני האנימה הענקיות והמלחיצות של הדמות הראשית יש קשר לכישלון הזה. מדובר בהחלטה תמוהה למדי שלא מוסיפה כלום לסרט אבל הקפיצה את התקציב שלו וכנראה עושה לו רק נזק שיווקי. זה קצת חבל, בעצם, כי אחרי כמה דקות של צפייה מתרגלים למוזרות הזו. בכלל, "אליטה" הוא סרט הרבה פחות גרוע ממה שהוא נראה במבט ראשון. הוא לא טוב במיוחד, אבל הוא מספיק כיפי כדי להשכיח חלק מהחסרונות שלו, שחלקם גדולים בהרבה מהעיניים הארורות האלו.

אנחנו בכדור הארץ של המאה ה־26. אליטה (רוזה סלזאר + המון אנימציית מחשב) היא סייבורגית בעלת פני בובה ילדותיות שזוכה לחיים חדשים כשד"ר אידו (כריסטוף וולץ) מוצא אותה במגרש גרוטאות. הוא נותן לה גוף רובוטי חדש של נערה צעירה ומכניס אותה לביתו כמעין בת מאומצת. בהתחלה היא קלולסית לגמרי שלא יודעת כלום על שום דבר ואוכלת תפוזים עם הקליפה, אבל מהר מאוד היא מבינה את הרעיון הכללי והופכת לטינאייג'רית מרדנית. ההתבגרות לא נעשית בצורה מעודנת או חכמה, אבל כוללת כמה סצנות קרב מגניבות מאוד. אליטה מנסה לגלות מאין באה ולאן היא הולכת, ובדרך יש גם סיפור אהבה, סודות משפחתיים, ספורט עתידני שהוא משהו בין מירוץ מכוניות לכדורגל והרבה אנשים וסייבורגים שאליטה תצטרך לשבור להם את הפרצוף.

הסרט נמשך שעתיים ומרגיש ארוך יותר כי הוא פשוט לא מפסיק להחליף כיוונים. יותר מדי דברים קורים ולמעט מהם יש אימפקט של ממש, גם כי הכתיבה בעייתית וגם בגלל עומס ההתרחשויות, הפרטים והקישוטים. אליטה עצמה היא הדבר הכי טוב בסרט – היא מצליחה להיות גם חמודה, גם מעוררת הזדהות וגם גיבורת אקשן מלהיבה, למרות הפרצוף המוזר וכמה שורות מטופשות ברמה קומית.

חוץ ממנה אין ממש ממי להתלהב. וולץ נתקע עם דמות שהיא יותר מדי דברים בו זמנית ומנסה לעשות כמיטב יכולתו, ג'ניפר קונלי ומהרשלה עלי בעיקר מתבזבזים וגם יש ליהוק מפתיע אחד שלא עושה כלום כי בעצם בנו אותו לסרט ההמשך. ישנו גם הוגו (קיאן ג'ונסון), דמות מרשימה למדי שהסרט רוצה שיהיה לנו ממש אכפת ממנו כי לאליטה ממש אכפת ממנו, אבל כשהם נפגשים היא סוג של ילדה והוא פשוט הבחור הראשון בן גילה שהיא פוגשת. למה כל כך הרבה סרטים לילדים ונוער מתלהבים מקשרים כאלה? מה כל כך מעניין בקשר בין שני אנשים שמבוסס על זה שלאחת מהם פשוט אין סטנדרטים?

"אליטה: מלאך קרב"

מה שמביא אותי לאחת השאלות הכי דרמטיות, שכנראה משחקת תפקיד מרכזי בהיעדר ההייפ לקראת הסרט: למי הוא נועד? זה לא סרט בוגר ומהורהר כמו סרטי סייבורגים אחרים, ומערכות היחסים בו שטחיות ואפילו ילדותיות. יש המון אלימות ולפעמים היא דוחה ואכזרית, אבל סייבורגים לא מדממים בצבע אדום כשחותכים אותם באמצע אז מסתבר שככה זה בסדר. מצד שני, העלילה כן כוללת כמה רגעים אפלים באופן מפתיע. העולם שבו חיה אליטה לא ממש מקדש חיי אדם, גם אם אפשר להחזיר אנשים לחיים בגוף רובוטי כשזה נוח לעלילה.

אם לא מתעמקים בו יותר מדי, "אליטה" הוא באמת בסדר. סתמי אבל לא משעמם, מאוד כיפי ברגעים מסוימים, לא מקורי במיוחד אבל עם כמה יציאות עיצוביות נחמדות. הוא לא רע מספיק בשביל לחלוק את פח האשפה לפרנצ'ייזים כושלים עם פדיחות אמיתיות כמו "ערי טרף", "המגדל האפל" או החידוש של "המומיה", אבל אם יש לקח אחד שהוליווד צריכה ללמוד מכל המקרים האלה הוא שסרטים צריכים לעמוד בפני עצמם, לא לסיים עם הבטחות גדולות ופתוחות לסרט ההמשך שלא יגיע לעולם. אה, ולא להגדיל לגיבורה הראשית את העיניים, זה מקריפ.