"התבגרות": סרט חדשני וכובש לב על חיי ילד

"התבגרות" של ריצ'רד לינקלייטר לא דומה לשום דבר שראיתם

מתוך הסרט "התבגרות"
מתוך הסרט "התבגרות"
4 בספטמבר 2014

"ציפור היא חיה המורכבת מחוץ ומפנים. אם מסירים את החוץ נשאר הפנים. אם מסירים את הפנים רואים את הנשמה". הניסיון המתומצת והפיוטי הזה של ילדה בת 8 לתאר את החיה האהובה עליה מופיע בתחילת "לחיות את חייה" של ז'אן לוק גודאר (1962), שבו עסק בכישלון הטמון בעצם הניסיון לשרטט דיוקן של אדם ולהכיר אותו באמת. גם המהולל שבדיוקנאות הקולנועיים, "האזרח קיין" של אורסון וולס (1941), מסתיים בהודאה בכישלון – "אין מילה שיכולה להסביר חיים של אדם". אבל הקולנוע ממשיך לנסות.

ב"התבגרות", שזכה לקונצנזוס ביקורתי כמעט חסר תקדים, ריצ'רד לינקלייטר מציע את אחד הניסיונות הקולנועיים המפוארים והשלמים ביותר לאייר דיוקן מקיף של אדם שגדל ומתעצב מול עינינו. האפוס האינטימי וכובש הלב הזה אינו מוקדש לאישיות ציבורית ידועה, אלא לילד מטקסס שאנחנו עוקבים אחריו במהלך 12 שנים. פרויקטים מסוג זה נוצרו עד כה רק במסגרת סדרות צילומי סטילס או קולנוע תיעודי. הידוע שבהם הוא סדרת סרטי "7 Up", שזה 50 שנה עוקבת אחר 14 בריטים מרקעים חברתיים שונים.

מתוך הסרט "התבגרות"

הדבר הכי דומה לכך בקולנוע העלילתי היה סרטי אנטואן דואנל, שבהם פרנסואה טריפו עקב אחר חייה של דמות אחת מילדות ועד בגרות בחמישה סרטים שנפרשו על פני 20 שנה. ז'אן פייר לאו בן ה־14 גילם את אנטואן לראשונה ב"400 המלקות" (1959) וגדל עם הדמות עד "אהבה במנוסה" (1979). גם לינקלייטר עצמו יצר טרילוגיית סרטים עלילתיים – "מלפני הזריחה" ועד "לפני חצות" – שבהם חזר אל אותם בני זוג קולנועיים (ז'ולי דלפי ואיתן הוק) מדי תשע שנים.

אבל פרויקט כמו "התבגרות" לא היה מעולם, משום שמדובר בסרט עלילתי שצולם במשך 12 שנים (שבמהלכן התסריט השתנה בהתאם לנער שגדל), ולא נערך ונחשף לצופים עד תום הצילומים. וכך אנחנו רואים את מייסון, הלא הוא אלר קולטריין, הופך מילד מלאכי בן 6, לילד שמנמן ומסוגר, לנער גמלוני עם פצעונים ותספורת מוזרה ולעלם חמודות דק גזרה בן 18. הניסיון מרתק בפני עצמו, אבל הסרט הוא הרבה יותר מזה. סרטים על התבגרות מציינים לרוב את מעבר הזמן על ידי ציוני דרך למיניהם – ימי הולדת, טקסי סיום לימודים, נשיקות ראשונות וחתונות.

כמו יסוז'ירו אוזו, הבמאי היפני הנערץ עליו, לינקלייטר בחר לוותר על כל אלה. במקום זאת הוא מתמקד ביומיום שבין השיאים, ומביט ברגעים אותנטיים של היחסים המשתנים בין ההורים לילדים. פרט לחדירה של אלכוהוליסט אלים לחיי המשפחה שמביאה איתה שתי סצנות דרמטיות מאוד, הסרט מעדיף רגעים קטנים של תהייה בנוגע לחיים. לינקלייטר יודע שאי אפשר לסכם ולהבין. אפשר רק להתבונן בתשומת לב, ולעתים המצלמה פונה הצדה ללכוד את תגובתה של דמות לדרמה שמתרחשת מחוץ לפריים.

גם ההיסטוריה שמעבר לשולי המשפחה כמעט שאינה פולשת לסרט דרך כותרות עיתונים ושידורי טלוויזיה כמקובל. רק אירועי ה־9/11 נראים לרגע בסרט, שצילומיו החלו במאי 2002, שמונה חודשים אחרי נפילת מגדלי התאומים. אנחנו נחשפים לתופעות תרבותיות (ספרי "הארי פוטר", סרטי "מלחמת הכוכבים") ולשינויים פוליטיים (עלייתו של אובמה לשלטון) רק דרך התיווך של הגיבורים. באחת הסצנות הנחמדות, אביו של מייסון לוקח אותו ואת אחותו לתקוע שלטים של המועמד המועדף בחצרות של טקסנים, שם הם נתקלים בתגובות מגוונות ומבדרות. יש הקובלים שהסרט לבן מדי, ושעולמו של לינקלייטר צר כעולם נמלה. אבל דווקא בשל כך יש בו כנות ואותנטיות נדירה ואנחנו נגרפים בזרימה הטבעית שלו.

לצד קולטריין, ההימור הגדול והמוצלח של הסרט, לינקלייטר ליהק את בתו המקסימה לורליי בתפקיד האחות הגדולה, ואת איתן הוק – שזה סרטם השביעי ביחד – בתפקיד האב הגרוש שמתבגר גם הוא מהרפתקן חסר אחריות לגבר קשוב שנותן עצות טובות. הגורם הקבוע בחיי הילדים הוא אמם בגילומה המרגש של פטרישה ארקט הנהדרת. היא עושה הרבה טעויות, מכניסה לחייהם גברים מיותרים ונאלצת לנדוד עם הילדים מבית לבית, אבל היא אישה נבונה, חזקה ומפוכחת שיודעת להתפתח ולהתקדם הלאה. הסצנה האחרונה שלה, שבה היא מונה את ציוני הדרך שהסרט דילג עליהם, מוחצת לב בשל הפשטות החשופה והטהורה של התובנות שלה. כמו אצל אוזו, החיים מאכזבים ואין ברירה אלה להשלים איתם. מצויד בהבחנה הזאת, שהוא עדיין צעיר מכדי לתת לה לחלחל, מייסון עוזב את הבית ויוצא לחיות את חייו.

השורה התחתונה: אפוס אינטימי וכובש לב על חיי ילד