לתפוס אותם בפוסי: הפלגה בים הפתוח עם הפוסי של לוסי. ריאיון

אחרי שהסירה יוצאת מהמרינה, נושא אחד מטפס אל ראש האג'נדה: הדגל. כל השאר אחר כך. עמית אדן (החברים שלו קוראים לו "איימי"), חשוף חזה ומקועקע מאוד, בעיקר בצלליות של גמלים, מחזיק את ההגה הפשוט – בסך הכל מקל שמחובר למנוע. נטע גופן וארז שמידע מטפסים אל עבר החרטום, חמושים בדגל לבן שרוסס בסטנסיל של דמות רעולת פנים עומדת לשלוח בקבוק מולוטוב אל עבר מטרה ראויה כלשהי. למטה ממוקם הלוגו האירוני שמלווה אותם קצת פחות מ־20 שנה, הכיתוב "הפוסי של לוסי" תחום במשולש המפורסם של חותמת הדואר הצבאי. מתחתיו מתנוססת הכותרת החד משמעית של האלבום החדש שלהם, רק השני במספר, הראשון שהקליטו זה 14 שנים: "מסיתים למרד".

שמידע מסתכל על הדגל, מרוצה, ומוסיף: "אני חושב כל הזמן איך להניף את הדגל ביבנה, במגדל מים. אני אציץ שם בחג, אולי אפשר להתפלח לשם, לשבור איזה מנעול. מקסימום יאשימו אותי בהסגת גבול. אני אצא משם עם קנס של 200 שקל לעיריית יבנה ונזיפה של פקח שמכיר את אחי הגדול". לקראת ההופעה הלהקה נמצאת בעיצומו של קמפיין תליית דגלים ברחבי תל אביב. "יש להקות הרבה יותר גדולות מאיתנו, אבל אני לא יודע אם הקהל שלהם היה תולה עבורן דגל. זה ממש מרגש", אומר שמידע. אותן מילים חוזרות אצלם שוב ושוב כשהם מדברים על הלהקה, על הקהל שלה (לא שמבחינתם יש הרבה הבדל בין הדברים): חברים, משפחה, סצנה, נטוורק. ככה זה בפאנק.

הם בני 34 פחות או יותר. אדן, שמידע וגופן (שירה, גיטרה ובס בהתאמה) גדלו ביחד "מהלול. בכל מיני בסיסים של חיל האוויר", מספר אדן. "לפעמים התחברנו, לפעמים התפצלנו. בסוף כולנו הגענו ליבנה". שם בסוף שנות ה־80 נבנו שכונות שיועדו לאנשי קבע. הוא נכדו של האלוף אברהם אדן, ממניפי דגל הדיו (הדגלים זה אצלם בדם, מתברר). האדם הרביעי על הסירה – הסקיפר, שביקש נחרצות להישאר אנונימי – הוא חבר ילדות של הפוסיז, שגדל איתם בבסיסים ולאחר מכן ביבנה. שמידע מתאר אותו כסוג של "חבר לא רשמי בלהקה, מישהו שתמיד היה שם", אפילו ביים להם פעם קליפ, אבל "האינדוקטרינציה פעלה עליו הכי טוב", אומר אדן, הפילוסוף של החבורה. שמידע מנסח זאת יותר בקלילות: "הוא הלך לצבא ואנחנו הלכנו לבאנגים", הוא צוחק. בכל מקרה, את תחביב השיט שלו רכש רק לאחרונה וזהו השיט המשותף הראשון שלהם עם חבריו היבנאים. ככה זה כשהופעת השקה היא בעצם סוג של איחוד משפחתי.

צב השעה

ההיסטוריה של "צב 8" היא סיפור רוקנ'רול עצוב מאוד וישראלי מאוד. יומיים אחרי שהאלבום האנטי לאומי והאנטי צבאי הושק בהופעה בפטיפון בתל אביב, עמרי גולדין, שחלק עם אדן את עמדת הסולן, נהרג בפיגוע בצומת מירון. הוא היה אז חייל בן 20. "מה שמצחיק הוא שלפני זה אף אחד לא שם עלינו, ואז במשך שנים רצו לדבר איתנו רק על זה, לא על המוזיקה", נזכר שמידע. כך קרה שביום הזיכרון ב־2012, בשנת העשור לאלבום – ולמותו של גולדין – שודר בגל"צ ספיישל שנקרא "היום שבו נחרבה המדינה", כשם אחד השירים מ"צב 8".

השקה "לצב8" בפטיפון 2002. הפוסי של לוסי

להקה נחושה פחות הייתה מתפרקת או קורסת לתוך עצמה. לא הפוסי של לוסי. הם התערערו, ספגו את הטלטלה והמשיכו לעבוד. הם רעננו והרחיבו את הסאונד שלהם, שהיה עד אז פאנק־רוק רועש וסוחף עם התחכמויות מתחומי הרגאיי, הסקא והשפעות אחרות. את 19 השירים (מספר לא שגרתי לז'אנר) שמרכיבים את האלבום החדש שלהם, "מסיתים למרד" (שאותו ישיקו בהופעה בבארבי ב־27.10), הם הקליטו במשך שלוש שנים בערך.

"השירים הראשונים צצו בלי מתכוון כשעבדנו על הופעת העשור ל'צב 8' והגענו אליה עם שלושה שירים חדשים", מספר שמידע, "ואז הגיעו עוד ועוד ועוד והבנו שמתגבש אלבום". עם הקלטת האלבום הלהקה העלתה לרשת קמפיין הדסטארט, שעבר את יעדו (20,000 ש"ח) תוך ימים אחדים וגייס עוד כמה אלפים נוספים על הדרך.

אדן: "הטכנולוגיה הייתה זו שאפשרה לנו לעשות את זה, כי אני נמצא מעבר לים, בדרום צרפת".

איך הגעת לשם?

"הסתובבתי כמה שנים ובסוף קניתי אדמה, חווה שהפכתי לבית. חייתי במשאית שנים, עד שמצאתי את הנקודה, את גן העדן. החומר שנכתב נשלח אליי, היו הרבה שיחות סקייפ, ואני הקלטתי ערוצים באולפן הביתי בצרפת ובמקביל הוקלטו ערוצים באולפן של גופן בפלורנטין, סטריט מיוזיק". בצרפת אדן חי בקהילה אקולוגית. הוא מספר שהוא "לא רצה לשלם חשמל, מים, ארנונה", ולכן מפיק את כל החשמל שלו מגנרטורים ומגדל את סלט הירקות שלו בעצמו.

אז כשהוצאתם את ההדסטארט האלבום כבר היה מוכן בעצם.

"כן, היינו צריכים אותו כדי שאני אוכל להגיע מדרום צרפת, כדי שנוכל לעמוד על במה, בשביל כל הפרופגנדה של הפוסי. תנו לנו לנשום, תנו לנו חיבוק כלכלי".

רגע, בואו נחזור אחורה. 2012, אתם עושים את הופעת העשור ל"צב 8". בשלב הזה אתם כבר מפוזרים בעולם?

שמידע: "כן. הוא (אדן) כבר היה בחו"ל, אי אפשר היה לדבר איתו, לא היה לו טלפון, לא היה לו פייסבוק, לא היה לו כלום".

אדן: "חייתי בדרכים עם סאונדסיסטם".

שמידע: "היה לו מייל, הוא שכח את הססמה. אסון".

איך מצאתם אותו?

"שלחנו יונים".

אדן: "איכשהו נראה לי שאני מצאתי אותם".

שמידע: "בהתחלה זה היה מצחיק כי ישבתי עם גופן ולא ידענו איך להתחיל לייחצן את זה. אנחנו לא מתקופת היוטיוב, אין לנו כלום, שום דבר ברשת כמעט. התחלנו לחפור, למצוא פה תמונה, פה וידיאו, להתחיל להעלות, ופתאום היינו צריכים להעתיק את הדבר הזה לעשור הנוכחי ולהמשיך משם".

הפוסי של לוסי. צילום: אורית פניני

ואז התחלתם חזרות?

אדן: "לא באמת. השירים מ'צב 8' הם כל כך בדם שלנו, ב־DNA שלנו, וגם כולנו כבר מוזיקאים מקצועיים. לא דרוש מאיתנו הרבה בשביל להרים הופעה של 'צב 8', מספיק שננגן ארבע שעות ביחד. זה החיבור בינינו. אנחנו אחים מילדות, כל החיים שלנו".

גופן: "ואז עוד שיר, ועוד שיר, והופעה, ובדקנו את השירים החדשים, ופתאום נוצר מצב שאנחנו מופיעים כל שנה איזה פעמיים בשנה. היה החימום ל־Adicts, היה ערב התרמה לקורו (מועדון פאנק שקם על חורבות הפטיפון המיתולוגי, אבל הספיק להיסגר מאז גם הוא – ע"ק) ועוד סיבוב הופעות קטן פה ושם".

אדן: "כל פעם שאומרים לי שיש הופעה, אני מגיע. מה שאני מחפש זה את הנקודה המחברת בין המחאה שאני מכיר מעבר לים למחאה שפה, במדינת ישראל. יש לנו, ללהקה, עדיין דברים שלא התחברו עד הסוף, וזה מה שגרם לנו לחבור שוב ולנבא את העתיד שלנו. אם אני מסתכל על 'צב 8', שיר אחרי שיר מהאלבום, הטקסטים – הם ניבאו את עצמם, הכל התגשם". מבחר שמות שירים מאותו אלבום: "מחאה", "שמים עלינו זין", "דור סינתטי", "רוח פאודלית".

"אם אתה לוקח את האלבום הזה, או ששום דבר לא השתנה או שהכל ניבא את עצמו. חוץ מ'היום שבו נחרבה המדינה', וזה עוד רגע. עוד קצת סבלנות", והוא צוחק צחוק אולי מיואש, אולי קונספירטיבי.

מוזר לך להגיע לביקור בתל אביב מכל הפסטורליה הזאת של דרום צרפת?

"עם השנים אני יכול להגיד לך שהמצב מתדרדר, כן? יש לי פה משפחה וחברים ואני בא לפה לפחות פעם בשנה, אבל משנה לשנה אני מקצר את הביקור". המרחק הגיאוגרפי והאידיאולוגי לא יצר מרחק בינו לבין המשפחה הציונית־צה"לית. "זה בית של פילוסופים", הוא אומר, "העיקר מבחינתם היה שמאחורי מה שאני עושה יש מחשבה וערכים".

לו הייתם יודעים שעדיין תהיו פה כמעט 20 שנה אחרי, הייתם חושבים עוד יום־יומיים על השם?

הם צוחקים. "נסגרו לנו הרבה דלתות בגלל השם הזה", מודה גופן. "פעם רצו להזמין אותנו לעצרת רבין, אבל אמרו שאנחנו צריכים להחליף את השם".

שמידע: "מצד שני אותי זה מצחיק ש־2016 ועדיין לא נעים להגיד את השם הזה ברדיו. ב־88 השמיעו אותנו עכשיו, אבל בגלגלצ עדיין לא נעים להגיד 'הפוסי של לוסי'. לא, אבל, אייל גולן!".

אדן: "זה כמו שבכיתה ח' השפלת את עצמך מול כל הבית ספר וכולם זוכרים לך את זה. אבל זה סיפור טוב. זה מה שקרה".

שמידע: "המבוכה והבושה מאיתנו והלאה".

אדן: "רוב הזמן".

הפוסי של לוסי ישיקו את "מסיתים למרד" בהופעה בבארבי, קיבוץ גלויות 52 תל אביב, חמישי (27.10) 20:30. מופע פותח: מאלוקס, 55 ש"ח