מות המחברת: הסופרת הארגנטינאית אריאנה הרוויץ צוללת עמוק לאפלה

"תמות, אהובי", ספרה של הסופרת הארגנטינאית אריאנה הרוויץ נפתח עמוק בתוך הדשא. הגיבורה שוכבת בדשא מחוץ לביתה, השוכן בכפר שכוח אל בפאתי פריז, ומתחפרת בו עד שנדמה כי היא מאבדת כל קשר למציאות. היא מפנטזת שהיא אוחזת סכין בידה ובמשפט בודד חושבת על לשסף את הצוואר שלה; לרצוח את בעלה, שהיא שונאת; או  את הילד שלה, שמכעיס אותה. ואולי בכלל כלב, פשוט כי הוא שם וצריך להרוג משהו שמותר להרוג. "תמות, אהובי" הקצרצר נקרא במהירות ובדחיפות שבה מתבוננים בפגז שנחת בלי להתפוצץ – מתוך תחושה שעוד שנייה יקרה כאן משהו. זה מעין מותחן, או אנטי־מותחן, ספר פשע ללא הפשע עצמו. מה שמסבך עוד יותר את הקריאה הוא הכריזמה המתפרצת של הגיבורה, המוסרת לקורא את החלומות האלימים שלה בפגיעות ובשבריריות לצד קלילות פסיכופטית נוסח ברט איסטון אליס.

אך איסטון אליס לא השפיע על הרוויץ, וגם לא דמויות של פסיכופטים רהוטים אחרים שאני מציע לה, כמו השריף ב"הרוצח שבתוכי" של ג'ים תומפסון. "הדמות המיתית, הקנונית של המשורר המיוסר או של הפסיכופט לא נוכחת אצל הגיבורה וגם לא הייתה נוכחת אצלי במהלך הכתיבה. יש בסיפור שלה משהו שולי יותר, כפרי, מבודד, מלוכלך. גם אם הטקסטים האלה תמיד מרחפים באופק הפואטי שלי, לא עבדתי איתם תוך כדי כתיבה".

ההחלטה לצייד אותה בכריזמה הייתה אקט אסטרטגי?

"זאת לא הייתה החלטה מודעת. היא פשוט כזו, כמו שבעלה הוא אידיוט, אדם מוגבל, וגם גבר מעורר השתאות. כשאני כותבת ורואה לנגד עיניי דמות כלשהי, היא נולדת עם כל המורכבויות שלה. או שדמות מגיעה לעולם על כל הסתירות שבה, או שהיא לא מגיעה בכלל".

הקול שלה משך אותי פנימה. יש בה איזו מגנטיות, היא משכנעת מאוד. הצטרפתי אליה בשנאה שלה לבעלה, למשל, אף שלא הייתה לי כל סיבה לכך.

"מה שקרה לך כקורא, קרה גם לי כשכתבתי. גם אני הייתי שקועה בסערת הנפש של האישה הזו. גם אני הבטתי בבוז בבעל או בשכן או בנוף, בפה פעור, בגועל כפי שהיא עושה, כאילו זרקה את הסיגריה ונשאר לה טעם מגעיל בפה. המשיכה אליה, הסימביוזה הזו עם הדמות הכרחית כדי שהקורא יוכל לעקוב אחר הסיפור כמו במצב הזייתי, כמו על סוס משתולל".

"תמות, אהובי" מאת אריאנה הרוויץ

הרוויץ עצמה (38), ארגנטינאית שחיה בצרפת, אישה צבעונית וקולחת שבמבט ראשון לא מציגה פוטנציאל זדוני במיוחד. באירוע ההשקה לספר שהתקיים בתולעת ספרים מזא"ה לפני כשבוע, היא אמנם תקשרה עם הקהל דרך מתורגמן שדיבר באופן משמעותי לאט יותר ממנה, אבל משצף הדיבור שלה היה ברור שהיא לא בדיוק טיפוס אנמי. הרוויץ סיפקה לקהל את מה שחלקם, אולי, באו לראות – את הסופרת המסתורית שכתבה רומן על פנטזיות רצחניות אחרי לידה. הקהל הביט בה בסקרנות ובפליאה (הפרטים הביוגרפיים המעטים הידועים על הדמות בספר תואמים באופן מלחיץ לחייה של הרוויץ), עד שבסוף האירוע מישהי לא התאפקה עם השאלה המתבקשת – ויצרה רגע אחד, מצחיק ומאיר עיניים, שהדגים בדיוק איך אנשים מצפים שסופרים שכותבים על טירוף יתנהגו.

באירוע מישהי שאלה אותך אם יש לך ילדים. הגבת בשנייה, "היו לי שלושה, אבל רצחתי אותם". זו מחאה על נטייתם של אנשים לקרוא את הספר בצורה אוטוביוגרפית מדי?

"זו הייתה בדיחה, אבל גם דרך להימנע מהדיון על הממד האוטוביוגרפי של הספר. אנשים מסוקרנים לדעת אם יש לי ילדים או אם אני נשואה, אבל זה מקום שצריך לברוח ממנו. אם אני באמת מתארת תחושות שאימהות רבות חשות, ברמה כזאת או אחרת, עדיף לחשוב על זה מבחינה ספרותית ולא להתפתות לחשוב על החיים מחוץ לטקסט".

לצאת למסע לקידום הספר ברחבי העולם זה רוע הכרחי בשבילך או חלק מהכיף?

"האירועים שהשתתפתי בהם בינתיים, ובמיוחד זה שהתקיים בישראל, דווקא העניקו לי אתנחתא מהכתיבה, הזדמנות לעזוב לרגע את הכיסא ואת הפסנתר שלי כדי לראות מה הטקסט מעורר באחרים. זה מסייע לי לבחון את הכתיבה מחדש. לדבר עם קורא זה לא מעשה אנטי־ספרותי, זו זכות לראות מה קורה בשטח אחרי שיורים".

את מרגישה שהנושאים הנפיצים שעליהם את כותבת עלו לך במחיר חברתי כלשהו?

"קיבלתי בעבר כמה תגובות אלימות, מבט מגנה פה ושם. חברים בחבר שופטים של קוראים דו־לשוניים בצרפת האשימו את הספר בכך שהוא מצייר תמונה מעוותת של האימהות, אבל לא יותר מזה. אני לא יודעת מה יקרה כשהוא יתורגם לצרפתית והאנשים שבסביבתי יקראו אותו. אבל זה גם לא חשוב, הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לסופר הוא שהוא יתבייש או יירתע מההשלכות של הכתיבה שלו".

תמות אהובי, הוצאת זיקית. מספרדית: מיכל שליו