פחד ותיעוב בסיאטל

בין הצללים של המציאות היומיומית שלנו, במקומות מוכרים ומאוכלסים, בקהילות שקטות של אנשים פשוטים, קורים דברים רעים מהסוג הגותי. כך לפחות סבור מייקל מרשל סמית', אחד הכוכבים הגדולים בספרות האימה העכשווית. הסופר הבריטי בן ה־49 מטפח כבר 20 שנה קריירה ספרותית מרשימה ביותר שמדלגת בין ז'אנרים של מד"ב, אימה, מותחני פשע ואלמנטים חזקים של גותיקה. את הספרות שלו הוא מתעקש לא להכניס לתבניות ומעדיף לכנות אותה בפשטות "אפלה", אבל הוא מרבה להשתמש במאפייני המותחן הפסיכולוגי ובפחד מהעל טבעי. בווירטואוזיות של מפחידן מיומן סמית' כורך את הרוע האנושי בעטיפה של רוע קוסמי ומעביר מסר מאוד ברור – האמצעי הוא אולי על טבעי אבל הכוונות האפלות של האדם הן שמניעות את גלגלי האימה.

ב"דברים רעים" שרואה כעת אור בתרגום לעברית תחת השם מייקל מרשל (ב־2001 הוא זנח את השם סמית', שמזוהה עם עבודותיו המוקדמות) הוא ממקם את העלילה ליד סיאטל, בעיירה קטנה בשם בלאק רידג', מקום שלא תרצו לבקר בו לעולם. מסתבר שדברים רעים מאוד קורים בבלאק רידג': ילדים מתים סתם כך, אנשים נעלמים, מתאבדים, מאבדים את שפיותם ונקלעים לתאונות משונות. דברים רעים רוחשים מתחת לפני הקרקע ומתחת לפנים החתומים של אנשי הקהילה. על בניית המתח אמון גבר צעיר שעזב את העיירה שלוש שנים לפני כן, לאחר שבנו הקטן מצא שם את מותו ללא סיבה נראית לעין, ומהר מאוד הוא מגלה שאין ביכולתו לעזוב.

יש רגעים שגם לקורא מתחשק לעזוב, כי מה שקורה שם מטריד ואפל מדי וקל מדי להזדהות. אבל אי אפשר לעזוב, מה יכול להיות יותר מושך ומרתק מזה? כשאני שואלת את סמית' אם לא קצת מפחיד אותו לחיות עם עצמו בהתחשב בכל הדברים האפלים שמתרוצצים לו במחשבות, הוא חושף צד מפתיע של אדם נורמטיבי, לא בדיוק מה שמצפים ממאסטרים באימה.

"אני חושב שאני בר מזל", מסביר סמית', "מאחר שהעבודה שלי היא לכתוב על דברים מפחידים או מטרידים, אני מצליח לנקות אותם מהראש שלי. כל אחד מאיתנו מוצא את עצמו לפעמים מפלס את דרכו במעברים חשוכים ברגעים ובתקופות שבהם נדמה שאין אור בקצה המנהרה. הספרות האפלה משמשת כנר במקומות האלו, היא מציעה את האפשרות שייתכן שיש דרך בחזרה אל האור ובינתיים עוזרת לנו להבין איפה אנחנו נמצאים. היא מוכיחה לנו שאנשים אחרים נמצאו במקום הזה לפנינו. יצא לי לפגוש סוגים רבים של כותבים, כאלה שמתעסקים בפשע, במד"ב, בפנטזיה וגם בספרות מהסוג הרגיל, ולדעתי רק לאלו שכותבים ספרות אפלה יש את הנטייה להיות הכי שפויים וארציים. אנחנו מוציאים את הדברים הרעים מתוך הראש וממסמרים אותם לדף ולאחר מכן הולכים בלי להביט לאחור, זה הדבר הבטוח ביותר לעשות".

עטיפת הספר "דברים רעים"

איך אתה עובר מהמציאות היומיומית אל הממד האפל שאתה כותב בו?

"די בקלות. נכון שכשאני כותב רומן אני צריך לחפור את עצמי עמוק לתוך העולם והדמויות שלו, וזה יכול לגרום להתרחקות מהעולם האמיתי; אבל בסוף היום אני מכבה את המחשב, יורד למטה, פותח בירה ומתחיל להכין ארוחת ערב למשפחה שלי. אני יודע שהמקום החשוך והאפל שוכב שם ומחכה לי בכל בוקר, אבל זה לא אומר שיש לו שליטה גם על זמני הפנוי".

אם נניח בצד את האלמנט העל טבעי, אתה באמת חושב שלמעשים רעים יש השפעה חזקה יותר משל מעשים טובים כפי שאתה כותב בספר? הרי הטוב הוא לרוב כוח חזק, ולעתים חזק מן הרע, בספרות מהסוג שאתה כותב.

"אני חושב שבחיינו הפרטיים מעשים רעים נדבקים לאורך זמן רב יותר ממעשים טובים. המוח שלנו נמשך למקורות של האירועים האלו כמו לשון שחוקרת את הריקנות שנוצרה בעקבות היעלמותה של שן. קשה לשבת ולהתענג על הזיכרון של שעתנו הטובה, אנחנו נמשכים אחורה הרבה יותר בקלות אל אוסף הזיכרונות האפל של שעתנו הנמוכה ביותר. אז במובן הזה, כן – אנחנו צריכים להיות זהירים מאוד כשאנחנו מוצאים את עצמנו על הסף של עשיית דברים רעים, משום שהמורשת שלהם יכולה ללוות אותנו עוד הרבה מאוד זמן".

האימה בספרים שלך מגיעה ממקום קדמוני שמזכיר את פחדי הילדות הראשוניים, אלה הנובעים מתחושה שהרוע הוא קוסמי. למה לדעתך אנחנו אוהבים כל כך לחזור לשם?

"כולנו נמשכים לרעיון של רוע קוסמי – יש בו איזושהי גדולה שקוסמת לנו. אבל זה גם הופך לשעיר לעזאזל נוח מדי, משום שאנחנו מכוונים את תשומת הלב שלנו לרעיונות כאלה כדי להימנע מהתמודדות עם המודעות הלא כל כך נעימה לכך שכל מעשה רע לאורך ההיסטוריה נעשה בידי אדם. מישהו שדומה לנו מאוד במראה. זה מפחיד לא פחות, משום שאם בני האדם הם הרעים ואני בן אדם, האין זה מרמז על כך שבנסיבות הנכונות – או בעצם הלא נכונות – גם אני אוכל להיות רע?"

ספרות הפשע, שנחשבת כיום לפופולרית ביותר מבין הז'אנרים האפלים, כאילו מעמידה את הנחת היסוד שהאדם הוא הדבר המסוכן והמפחיד ביותר שמהלך על פני האדמה. סמית' מבין זאת היטב והוא מקפיד לשלב בין ז'אנר האימה שסובל מהזנחה בשנים האחרונות, לבין מותחן הפשע הפסיכולוגי. התוצאה היא ספרות עמוקה, פרנואידית ומסקרנת המעודדת הצצה פנימית חטופה אל המסדרונות החשוכים במוחו של הקורא. אולם למרות השילוב, עדיין די ברור מהו הז'אנר הדומיננטי בכתיבה שלו.

"ז'אנר האימה תמיד נד מעלה ומטה", טוען סמית'. "תפקידו הוא לשקף את החששות התרבותיים החמורים ביותר של התקופה שבה נכתב, בין שזה חשדנות כלפי המדע כמו ב'פרנקנשטיין', החשש מהמלחמה הקרה שבאה לידי ביטוי בסרטים על פלישת חייזרים, האויב שבדלת השכנה כמו 'פסיכו' או השתלטות של המונים שאינם 'אנשים כמונו' שבאה לידי ביטוי בשפע הנוכחי של מעשיות הזומבים. בעשור האחרון הפשע הרחיב את גבולותיו והחל להשתמש גם בחששות המולדים שלנו – שבעבר היו נחלתו של ז'אנר האימה בלבד – והוא עושה זאת היטב. אבל ז'אנר האימה לעולם לא יגווע. אני בטוח שהמעשיות הראשונות שסיפר המין האנושי, כאשר הוא מצטופף סביב אש המדורה בחשכת המערות הקרות, היו בוודאי קרובות יותר לסיפורי אימה מלכל דבר אחר. נוסף על כך, לז'אנר האימה יש נטייה לטפס בחזרה מהקבר וללפות את גרוננו בכל פעם מחדש".

"דברים רעים", מייקל מרשל. מאנגלית: עומר כביר. הוצאת מובי דיק, 352 עמודים