מצעד הבושה 2.0: סיפורי השיכרות המביכים של מערכת Time Out

נועם כהן, עורכת משנה מדור הבועה: יצאתי עם חברה שלי לבר שהיא עבדה בו באותה תקופה בשוק הפשפשים. זה היה בימיי כחיילת, אז לא ממש היה לי מה ללבוש. ביקשתי ממנה שתתן לי אחת מהחולצות שלה. היא אמרה שהחולצה הזו חדשה וחשובה לה, אבל בסוף הצלחתי לשכנע אותה אחרי שנשבעתי שהיא תחזור נקייה. מפה לשם, אחרי כמה כוסות בירה (קסטיל רוז' אוי ואבוי), התחלתי להתנדנד ולעשות לה בושות מול הבוסים. הלכתי לשירותים באיזשהו שלב ולפני שהגעתי לשם התחלתי להקיא. גם על החולצה, שנזרקה לפח ברגע שהגענו הביתה.

עוד כתבות מביכות:
סיפורי השכרות המביכים של שנה שעברה
ביקורת שיכורה על בר החלל
ביקורת ברים מחוץ לעיר: ברשבסקי בר בראשון לציון

נדב נוימן, עורך פרויקטים מיוחדים: לפני כשבועיים שתיתי ב-60 דקות כליטר וחצי קאווה בשידור חי בפייסבוק והבכתי את עצמי בטירוף, דידיתי החוצה מהמערכת על סף עילפון, לא זוכר איך הגעתי הביתה, אני רק זוכר שהקאתי את החיים ומצאתי את עצמי אחרי כמה שעות על הספה, ערום, עם עשרות שיחות שלא נענו והודעות מאינספור אנשים ששואלים אותי מה קרה והאם אני מת איפשהו בתעלה.

נועה בונה, כתבת וידאו ומערכת: הייתי במסיבה והיה שם בחור שאני ממש מחבבת. ניסינו לצאת פעם וזה לא הלך אבל נשארנו בגוד וייבז וכשהיינו מתראים בעיר היינו מחליפים מבטים של "חבל, אה?". כמובן שבאותה מסיבה הייתי שיכורה מדי וכשהוא התיישב לידי והתחיל לדבר על הקשר המפוספס בינינו הרגשתי שאני חייבת להקיא. הוא שם לב למצבי השברירי ואמר לי שאולי כדאי שאלך לשירותים. סירבתי וניסיתי לשמור את הכל בפנים. בשלב מסוים כשהבנתי שאין מנוס ואני לא אספיק לשירותים צעקתי עליו "אני מקווה שאתה עדיין נמשך אליי" והקאתי לעצמי על הנעליים באמצע הרחבה.

גל פרייליך, כתב ועורך, Time Out Boutique: חברים טובים שלי הגיעו מאנגליה לביקור בסילבסטר לפני ארבע שנים. החלטתי שאהיה מארח מגניב ממש אם אקח אותם איתי למסיבת בית סטודנטיאלית ואוכיח להם כמה הם מפסידים שהם גרים באנגליה ולא בארץ, ובטח בלונדון במקום בבאר שבע עיר האורות. הובלתי אותם בראש זקוף למסיבה שערכו חברים של חברים – הערב התחיל בבירות, התקדם ליין והמשיך בצ'ייסרים של עארק. וידאתי שאנחנו שותים את אותה כמות אלכוהול בדיוק, וידיים עם כוסות משקה המשיכו להגיע אליי – הם אנגלים, אחרי הכל. הזיכרון הבא שלי היה שהם רדפו אחרי ברחוב כשאני צועק "איים גואינג טו דיי!!!", מיותר לציין שלא היה מי שיחזיר אותם (או אותי) הביתה. בבוקר למחרת נחשפתי לכמות הסלפים שעשו איתי כשאני על רצפה, על שיח, דופק בדלתות ומנשק אנשים שאני לא מכיר. קלאסי, כמו תמיד.

ענבר נעמן, עורכת מדור המלצות תרבות: לפני כמה חודשים השתכרתי עם חברה ופתאום נהייתי מאוד מוטרדת מהשאלה האם אלוהים אוהב אותי, אז התחלתי לשאול אותה אם היא חושבת שהוא אוהב אותי או לא. היא סירבה נחרצות לענות לשאלה, בטיעון שאין אלוהים. ביקשתי ממנה שתעמיד פנים שאני התינוקת שהיא מטפלת בה, ואז היא נשברה והסכימה להגיד "בטח שאלוהים אוהב אותך".

דנה נקר פוגל, מנהלת שיתופי פעולה: הייתי בבר עם חברות בפלורנטין והגיע סוף הערב, שבו רצו לסגור את המקום. כשיצאנו בחור הוריד ספה לרחוב, התיישבנו על הספה, המשכנו לשתות וצחקנו בקולי קולות. אחת הדיירות באותו הרחוב ביקשה שנהייה בשקט כמה פעמים, וכשזה לא קרה היא שפכה עלינו דלי מים ואחרי זה גם קמח. אף נהג מונית לא הסכים להחזיר אותנו הביתה והלכתי ברחבי העיר כשאני נראית כאילו ניסיתי לאפות עוגה והכל השתבש. תערובת של מים, קמח ודמעות וחורף.