הדוכן באלנבי שגרם לנו לתהות: האם הברכות המודפסות עושות קאמבק?

זה 40 שנה שיעקב בלשיץ מוכר איגרות שנה טובה. בדיוק חודש לפני החג הוא מעמיד דוכן צנוע במפגש הרחובות אלנבי ומקווה ישראל, במקום שפעם עמד סניף של המשביר לצרכן – הדוכן היחיד בתל אביב, לטענתו. יום העבודה שלו מתחיל לקראת השעה 9 בבוקר ומסתיים עם רדת החשיכה, בימים המתקצרים של ספטמבר. "פעם היו בעיר 40 דוכנים, עד לפני שנתיים נשארו עוד שניים חוץ משלי, אבל אחד נפטר ולשני נמאס", מעיד בלשיץ.

כשניגשתי אליו בפעם הראשונה, בלשיץ, שבקרוב ימלאו לו 70, עשה הכל כדי להבהיר שהוא לא נהנה מהחשיפה. כשריד לדור שעבורו התבלטות ופרסום הם בגדר מעשה מגונה, הוא סירב להצטלם ובקושי נעתר לריאיון. כשהגעתי שוב במועד שקבענו, מצאתי במקומו את גיא, בנו של יעקב. במשך 13 שנה, מגיל בר מצווה, הוא עוזר לאביו בדוכן שהפך למסורת יותר משהוא מקור פרנסה.

"אבא הקים את הדוכן עם חמיו, סבא הרצל, שנפטר לפני שנה. הוא היה פותח את הדוכן בבוקר ואנחנו היינו מחליפים אותו", הוא מספר. "אני מתרגש לפני החג. סבא שלי אהב את זה כל כך, ואני מקווה שכשאבא שלי כבר לא יוכל לעבוד, אני והאחים שלי נמשיך את המסורת".

איגרות ברכה זה אולי רומנטי, אבל הרעיון קצת מיושן. איך הולך לכם?

"זה מתחיל בטפטופים, ועיקר העומס מגיע בשבוע שלפני החג. מגיעים אלינו אנשים מכל הסוגים ומכל המינים. יש כאלה שמגיעים ובוכים מעוצמת הנוסטלגיה, ויש גם לקוחות קבועים".

דוכן האגרות שנה טובה באלנבי. צילום: יולי גורודינסקי

"נמאס מהברכות המעצבנות בווטסאפ"

בינתיים ניגשת אלינו דרת רחוב ומבקשת סיגריה. בלשיץ הבן נעתר מיד. "שאלוהים יברך אתכם", היא מאחלת בחיוך חסר שיניים, "הלוואי שתמכרו הכל". התמונה הזאת בהחלט יכולה הייתה להתנוסס על כרטיס ברכה קלישאתי של הולמרק, אבל הבלשיצים מאלצים אותי להניח את הציניות בצד. אם קודם חיפשתי נימוק הגיוני לקיומו של דוכן כרטיסי ברכה בשנת 2016, עכשיו הוא הופיע בדמותה של מרי, שעשתה את כל הדרך מבית חרות. "החלטתי שהשנה אשלח איגרות ברכה לחברים שלי. נמאס מהברכות המעצבנות בווטסאפ ומהברכה הכללית שאנשים שמים בפייסבוק", היא מסבירה בפשטות בזמן שהיא בוחנת את המבחר.

ארקייד פייר כבר שרו כמה מוזר זה שנהגנו לחכות למכתבים, ועוד יותר מוזרה העוצמה שהייתה להם עבורנו. החיים משתנים לנו במהירות, והנה כבר צהריים ויעקב מגיע להחליף את בנו.

יעקב, מה השתנה ברחוב?

"נהיה שקט יותר. פעם היו פה הרבה יותר אנשים".

וגם האנשים השתנו?

"כל דבר משתנה עם השנים, עם הגיל, עם הטכנולוגיה. גם הכרטיסים השתנו – יש דוגמאות שכבר לא מייצרים, כמו ברכות עם חיילים, או ברכה כזאת שנפתחת ופרחים קופצים מתוכה החוצה".

"שנה טובה" לכל דורש! צילום: יולי גורודינסקי

"אספנים מבקשים שאמכור להם, אבל אני תמיד מסרב"

שעות הערב המוקדמות יורדות על אלנבי. לקוח שפוקד את הדוכן משוחח ארוכות עם יעקב ואחר כך פונה אליי. "אני מירושלים, וגם שם כבר אין דברים כאלה, אולי במאה שערים. ידעת שיש לו אוסף של שנות טובות עתיקות?". אני ניגש ליעקב, כמעט נעלב, מנסה להבין איך הוא הסתיר ממני את הפרט הזה. "זה חבר שלי", הוא צוחק, "הוא בא לפה כל שנה וקונה ברכות ללקוחות שלו. כן, יש לי אוסף של ברכות בנות 150 שנה. כל מיני אספנים מבקשים שאמכור להם אותן, אבל אני תמיד מסרב".

מאיפה הן הגיעו?

"שוב אתה מתחיל עם החקירות שלך, כבר צילמת את כל מה שאתה צריך פה. עזוב".

לאחר כמה רגעים הוא מביט אליי ולשנייה מתרכך, "הן הגיעו עם חמי מגרמניה, הוא היה ניצול שואה".

אלנבי של שנות ה-50. צילום: משה פרידמן, לע"מ