המלך ארתור

לרגל תרגום כל היצירה בסדרת "שרלוק הולמס" לעברית, תפסנו את העוסקים במלאכה כדי לנסות ולהבין מה סוד הקסם של אחת הדמויות המסקרנות והאהובות בעולם

ארתור קונן דויל
ארתור קונן דויל
1 בינואר 2014

מיכאל הנדלזלץ, כתב את ההקדמה לכרך הראשון

מה הופך את שרלוק הולמס לאחד הבלשים המוצלחים ולאחת הדמויות המיתולוגיות בהיסטוריה?

"סיבה אחת לכך היא שהולמס – ויוצרו ארתור קונאן דויל, דרכו – הוא נציגו של השכל הישר, ונושא דבר עליונותו של המוח האנושי. גישתו הבסיסית של הולמס למציאות גורסת שאין דבר שהמוח האנושי אינו מסוגל להבין, להעריך ולהסביר. אחרי שפסלת את כל האפשרויות האחרות, מהאפשרות האחת שנותרת בידך, בלתי סבירה ככל שתהיה, חייבת לצאת האמת. סיבה נוספת להיותו בלש מוצלח כל כך היא שותפותו עם ד"ר ווטסון. קסמם של הסיפורים הללו בנוי על מערכת זוגית בין הבלש האקסצנטרי והאגוצנטרי, וידידו, שותפו לדירה ורושם קורותיו. מה שמוגש לקורא איננה המציאות כהווייתה, אלא המציאות כפי שהיא מתוארת עבורו על ידי ווטסון, שהוא מספר מוגבל. חוץ מזה, שני גברים החולקים דירה – ועוד אחד מהם שונא נשים מובהק – זה חייב לעורר עניין".

דרור משעני, כתב את אחרית הדבר לכרך השני

השמועה אומרת שקונן דויל לא חיבב במיוחד את יציר כפיו. למה הוא התאמץ כל כך להיפטר ממנו ומדוע הוא מעולם לא הצליח?

"דויל מעולם לא התכוון לכתוב סדרה. לרומן 'חקירה בשני', שבו הופיע הולמס ב־1887, לא אמורים היו להיות המשכים ואלמלא התבקש דויל לכתוב רומן נוסף עם הולמס ואז סדרת סיפורים קצרים, אפשר שלא היה מוסיף לכתוב אותו. בראשית שנות ה־90 של המאה ה־19, כאשר דמות הבלש הגאון זכתה לתהילה כה רבה עד שרבים בלונדון חשבו את שרלוק הולמס לאדם אמיתי, ידוע שדויל החליט להיפטר מדמותו. מיוחס לו אפילו המשפט 'אם לא אהרוג את הולמס, הוא יהרוג אותי', המנמק לכאורה את החלטת הסופר להביא את הקריירה שלו לקיצה. ממה חשש דויל? ביוגרפים מעריכים כי הוא היה חרד למוניטין שלו כסופר רציני ולא רצה להיזכר רק כמחבר ספרי בלשים. אפשר שההסבר הזה לאיבה של דויל כלפי הולמס נכון אבל יכול להיות שיש לה שורשים נוספים, עמוקים יותר. הולמס היה דמות כריזמטית ויהירה, עד שהתעלה על אביו־מולידו, נעשה בעיני רבים לאדם אמיתי, והשכיח את דויל עצמו ואת העובדה שהוא האחראי לגאונות הזאת. לא כולם ידעו ויודעים כיום מיהו ארתור קונן דויל, אבל כולם יודעים מיהו שרלוק הולמס. ואפשר שאיבת האב־המחבר לבן־הדמות שהאפיל עליו היא הסיבה לניסיון הרצח הספרותי המפורסם ההוא, שלמזלנו נכשל".

נועה מנהיים, כתבה את אחרית הדבר לכרך השלישי

מה הסיפור עם כל ההרגלים המגונים של שרלוק ולמה הם משמעותיים כל כך לדמותו?

"ההרגלים המגונים של הולמס לא נחשבו כל כך מגונים בתקופתו כפי שהם היום. הולמס נכתב בתקופה הוויקטוריאנית כשרק כמה עשרות שנים לפני כן המשוררים הרומנטיים היו כולם בהיי מאופיום ומאלכוהול וההתייחסות לסמים הייתה אחרת מזו שבימינו. אבל כבר אז קונן דויל, בהיותו רופא, שם בפי הרופא שלו, ד"ר ווטסון, הרבה מאוד חששות לבריאותו של הולמס בעקבות השימוש שלו בחומרים מסוכנים כמו תמיסת הקוקאין שהוא הזריק והעישון הכבד שלו. מה שמעניין הוא שההתמכרות היא חלק ממה שהופך את האישיות שלו לצבעונית כל כך וגם מה שהופך אותו לבולט ומודרני מאוד – ההתמכרות עצמה היא משהו שאנחנו מתחברים אליו היום הרבה יותר משהתחברו בני תקופתו. מסקס, דרך אוכל ועד סמים, אנחנו חברה מתמכרת. גם העיסוק בגאדג'טים ובמדע היה משהו שהפך את הולמס לחריג והיום דווקא אלו הם הדברים שאיתם אנחנו מזדהים. האלמנטים שבאמצעותם קונן דויל סימן את האישיות של הולמס הם אלה שהופכים אותו לדמות הרבה יותר מוכרת וקרובה אלינו היום".

שמעון אדף, כתב את אחרית הדבר לכרך הרביעי

על מה מבוסס הקשר החזק בין שרלוק לווטסון?

 "התשובה הפשוטה היא מוסכמה ספרותית. כל גיבור ראוי זקוק לנושא כלים, שהוא ארכיטיפי לא פחות ממנו, נושא בעול הגבורה במשותף. קונן דויל קיבל על עצמו את הכללים כשיצר את הבלש שלו. קסמו של סיפור בלשי טוב, שהוא מתקיים כמתח בין שני קטבים: הקוטב המיתי־פנטסטי, שמאפשר לו להעמיד עלילות מפותלות, והקוטב הריאליסטי, שמפתה את הקוראים לנסות להבין אותו על פי מושגיהם הגזורים מן החיים. בכל פעם שמישהו מבקש למשוך את הסיפור לקוטב אחד הוא מתנגד בהציגו את הקוטב השני. וכך הם פני הדברים במקרה של הצמד הולמס־ווטסון. ווטסון הפך באקראי לשותפו לדירה של הולמס. הם יצאו להרפתקה ומאז הפכו בלתי נפרדים. אפילו אחרי שווטסון מתחתן ועובר לגור עם אשתו, הוא נתקף תשוקה לבדוק מה קורה עם הולמס. לא עובר זמן רב עד שהם שבים לגור ביחד, ושבים אל הנוסחה הבסיסית: הרעים מסבים בצוותא ליד האח המבוערת שבדירתם בלונדון, והנה הם נקראים להושיע בני אדם מן המבוכה של חוסר הידיעה שנקלעו אליה. מעבר לכך, אין טעם לנסות לתרגם את היחסים ביניהם למונחים המוכרים של קשרים בין שני גברים. הרעות הזו היא סוד חתום שאין להרהר אחריו, היא יסוד מיתולוגי".

מאיה פלדמן, עורכת הסדרה

מה הופך את שרלוק הולמס לעל זמני?

"במאמר 'בית המטבחיים של הספרות', מדגים פרנקו מורטי באמצעות ההצלחה של שרלוק הולמס מתודה אבולוציונית בחקר ההיסטוריה של הספרות: מה שורד, מה מקדם את קיומה של הספרות ומה נכחד ומדוע. הוא ממפה בתרשימים את שדה הספרות הבלשית בתקופתו של ארתור קונן דויל, ומגלה מסקנה מעניינת: הקוראים אוהבים רמזים. ספרי בלש שלא היו בהם רמזים נכחדו, ואילו הולמס שרד. כשהמתחרים של הולמס קלטו את הקטע וניסו להכניס גם הם רמזים לתעלומות שלהם, התברר שהקוראים גם מעדיפים רמזים גלויים שעשויים להוביל אותם לפתרון התעלומה בעצמם – אחרת הם לא קונים את הספר והוא נעלם. המודל הזה, שמופיע ברוב סיפוריו של הולמס, אבל בהחלט לא בכולם, הוא אחד מסודות שרידותו, טוען מורטי. המודל, ולא תוכן הסיפורים, כן? והסיבה שהמודל הזה שורד, היא, על פי אותה תפיסה אבולוציונית, שהוא מקדם גם את שרידותה של הספרות. ואכן כעבור שנים מתברר כי המודל של שרלוק הולמס פרודוקטיבי ונוח לשימוש והוא הפך לצורה המרכזית של הז'אנר, לא רק בספרות. הרי הולמס כיום הוא יציר של התרבות הפופולרית  – "אלמנטרי, ווטסון", והגלימה המשובצת בקושי מופיעים בספרים, ואילו הקוקאין, למשל, נעלם באופן משונה –  אבל הרעיון שכל פשע משאיר אחריו סימנים 'מדעיים' שאפשר לפענח, מנחם את הקורא ומפעיל אותו כנראה – מאז 'ימי בסקרוויל' ועד CSI’'".