איך יוצרים תיאטרון משמעותי? שיחה עם עמרי ניצן, המנהל האמנותי של הקאמרי

לפני 23 שנים פתח תיאטרון הקאמרי את דלתו לעמרי ניצן. אמנם לא היה זה התפקיד הראשון שלו כמנהל אמנותי (ניצן כיהן כמנהל אמנותי בתיאטרון הבימה), אבל כנראה שהוא מצא בית, מכיוון שכבר יותר משני עשורים הוא חוזר שם שוב ושוב על מה שהוא מגדיר כניסיון ליצור “תיאטרון משמעותי״. הוא לא מעוניין למכור לצופה, כדבריו, “סיפור של ניצחונות״. ואכן, המחזה הטרי בבימויו, 'מפיסטו', על שחקן שאפתן בגרמניה של שנות ה־30 שעושה קריירה מסחררת מדי על רקע עליית הנאצים לשלטון, הוא ממש לא סיפור של ניצחונות.

לביקורת על ההצגה 'מפיסטו'

“הרעיון לספר את סיפור ‘מפיסטו׳ הוא לא רעיון בן יום והוא גם לא נולד מהשיח הציבורי העכשווי סביב חופש המימון האמנותי או מימון החופש האמנותי. ‘מפיסטו׳ התחיל ברומן שכתב קלאוס מאן, ועבורנו זוהי אלגוריה לדילמות ולקונפליקטים שיש בין חופש האמנות לשלטון״, מסביר ניצן (66), “אבל אין להתבלבל, זו דילמה שלא התעוררה עכשיו, היא לעולם קיימת. היא הייתה קיימת גם בזמנם של שייקספיר ושל מולייר״. ואז הוא מוסיף: “כמובן, זו אינה אלגוריה שאנחנו משתקפים בה בדיוק סימטרי, מכיוון שכל מה שקרה בגרמניה היה קיצוני. העניין הוא שמתוך האלגוריה לפעמים אפשר להסיק מסקנות.

מפיסטו. צילום: ז׳ראר אלון

“עם ‘מפיסטו׳ היינו צריכים לרענן ולהרחיב את הידע שלנו על התקופה הזאת שבין עליית הנאצים לתחילת המלחמה. בדבר אחד כבר היינו מומחים – איך דברים מתרחשים בחדרי הלבשה: האינטריגות הקטנות, הקיפוחים, החלומות, הפחדים, הביקורות, יצר היצירה, הקריירה, הדילמה מול השלטון והממשלה. היה לי פרטנר נפלא לדרך, איתי טיראן, עם התרומה היצירתית והאינטליגנטית שלו״.

עמרי ניצן (צילום: נמרוד סונדרס)

למה לבחור דווקא ב"מפיסטו" אם רוצים לדבר על תרבות ושלטון?

"הכוונה לא הייתה לדבר על זה. הכוונה הייתה ליצור יצירה משמעותית בחברה שבה אנחנו חיים. לפני הכל יש כאן סיפור אנושי על שחקן ששאף לרומם את נפשו עם יצירות תיאטרון נעלות, ולאט לאט, כמו ילד שגדל ולא חש בגדילתו, השחקן הזה עובר שינוי הדרגתי שמשמעותו טשטוש ערכי המוסר עד שיצירת האמנות שלו הופכת להיות תעמולה".