כתבים מן המחתרת

בין שלל התגובות שמיכל הרטשטיין קיבלה על ספרה "משפחה הורגת", אחת נחרטה אצלה עמוק: "זאתי שונאת גבעת שמואלים". הרטשטיין נעלבה. "זו ביקורת אישית, ותגובות כאלה הן מגעילות", היא אומרת. זה נכון, אבל אפשר גם להבין את תושבי גבעת שמואל: הספר של הרטשטיין מצייר את העיר, אבן שואבת למיוחסי הציבור הדתי־לאומי, כחתיכת טווין פיקס ישראלית, והופך לא מעט אבנים שעקרבים ארסיים מתחבאים תחתיהן. מבלי לעשות יותר מדי ספוילרים, הספר נפתח ברצח של משפחה שלמה מהמגזר, מתעכב על הרדיפה הגבעת שמואלית אחר הכסף ותצוגות התכלית שלו, יורה חץ מורעל בהתניה הכל־ישראלית למלא את מצוות פרו ורבו, מנפץ לרסיסים את המסכה המזויפת של המשפחה הישראלית המאושרת וגם מכניס לעסק פדופיליה, בשביל הקצפת.

הרטשטיין (39), מתגוררת ברמת גן ונשואה לאב בנה, שאותו הכירה באימון קונג פו, תחום שהתאמנה בו עד גיל 26. "יש בי דואליות: אני שקטה ושלווה, אבל הכתיבה שלי סוערת. הקונג פו והכתיבה הם אמצעים לנקז איזו אלימות פנימית. אין לי בעיה להעביר ביקורת על החברה, אבל אני נמנעת מעימותים אחד על אחד. בגבעת שמואל יש הרבה אנשים, לא כולם כמו הדמויות שלי. אם אתה נעלב, אולי אתה דומה לדמויות האלה". במרכז הספר עומדת הדס, דתל"שית שעסקה בעריכת דין אבל החליטה להפוך לחוקרת משטרה. חקירת הרצח בחברה הדתית מוטלת עליה בשל הרקע שלה, ומובילה אותה לפגישה מחודשת עם החברה שעזבה, עם חברותיה לבני עקיבא שעכשיו כבר מטפחות שלושה ילדים ("והרביעי בדרך") ועם משפחתה שלה.

לא מפחדת. מיכל הטרשטיין. צילום: ניצן חרמוני

זה נראה כמו ספר מתח, אבל זה לא ממש.

"זו דרמת מתח. יש אלמנט של רצח, אבל פחות מעניין מי רצח אלא יותר למה. הדרמה היא האפשרות לתאר את החיים בקהילה לוחצת כזו. ככל שהחברה סגורה יותר, כך גדל הצורך לכסות. ילדים עם בעיות לא מטופלים כדי שלא ידעו, יש תחרותיות כלכלית חזקה מאוד, רצון להשוויץ בדברים גם אם אין בהם צורך אמיתי. יש שואו אוף כי הכל הולך לקראת השידוך. יש את זה גם בחברה החילונית, אבל בחברה הדתית זה מועצם – הכל כדי לא לפגוע בשידוך".

אחד האלמנטים המפתיעים בספר הוא ההתעקשות של הגיבורה שלא להיות אם, בזמן שבישראל בכלל ובחברה הדתית־לאומית בפרט קשה למצוא נשים שיתלבטו בעניין. "לי יש ילד אחד ואני חייזר פה במדינה. אני צריכה להתנצל שיש לי רק אחד, ומכאן זה צמח. אמנם זה לא היה ממש לבחירתי, אבל גם לא ממש התאמצתי לפתור את הבעיות. לא קורה ששואלים אותי כמה ילדים יש לי וכשאני עונה 'אחד' מגיבים בפרצוף תמה או אפילו שואלים 'למה?'. אנחנו הרי לא משפחה. אנחנו זוג עם ילד. רוב האנשים לא שואלים שאלות, לא נהנים מההורות. עושים ילדים רק כדי להיות כמו כולם, ורואים את זה בהורות שלהם".

יש תחושה קצת אוטוביוגרפית בשל הדמיון בינך לבין הדס.

"כן, כמוה הייתי נערה מרדנית בבית הספר. לא הבנתי למה אני חייבת לעשות מה שרבנים בשר ודם, כמוני, אומרים. המשכתי לקיים מצוות כי לא רציתי להיות שונה, וגם כי מטמיעים בך פחד איום מאלוהים. אלוהים עוקב אחריך כל הזמן. היום אני לא מאמינה באלוהים וזו תחושה מדהימה של שחרור. אולי יש ישות קוסמית כלשהי, אבל מי שכתב את התנ"ך הוא בן אדם שהמציא סיפורים יפים ומעניינים. זה הכל".