נקודת מגע: ראיון עם הסופרת חגית גרוסמן

הרומן החדש של חגית גרוסמן, "לילה ולואיס", מתעתע. לרגעים הוא מסופר כטרגדיה בימתית, עם כל המניירות הנלוות. ברגעים אחרים הוא מניפסט שוצף על הכתיבה ועל אמנות בכלל, על הכוח הטמון בנשיות ובאהבה ועל חתירה לחופש, ולתוך אלו מתמזגים גם רגעי התפכחות פוצעים מול שכר הדירה, טראומת ההתברגנות, ההפיכה מזוג למשפחה והמאבק על הזמן והיכולת להיות אמן בצל אפרוריות היומיום. "העולם עומד על ניגודים", אומרת גרוסמן, ולכן אך טבעי שספרה הוא כר להתגוששות, או לעשיית אהבה, לכל הניגודים הללו. בפרוזה של גרוסמן, המשוררת שבה פולשת אל הסופרת, הנשגב אל הארצי, העוני החומרי אל עושרה ותפארתה של האמנות ואת כל זה עוטף סיפור על גבר ואישה מנוגדים ומאוחדים עד כאב. או עונג. זהו הרומן השני של גרוסמן (37) וקדמו לו שלושה ספרי שירה והרומן "היכן שאינם". באיזון העדין שבין מציאות לבדיון היא בוראת את סיפורם הכמעט ביוגרפי של לילה ולואיס שמשלים את עלילת חייה ואת הזוגיות שלה עם בעלה, המתרגם, העורך וחוקר הספרות, יהונתן דיין. היא כותבת על התמודדותם של שני אמנים אשר מאוחדים ברצון ליצור אך נאבקים זה בזה על זמן ומקום ליצירה, בייחוד כשלמשוואה נכנסת תינוקת. אחד הקונפליקטים המרכזיים שמלווה את הספר הוא בחירתה של לילה לא לעבוד כדי שתוכל להקדיש את עצמה לכתיבה, בעוד לואיס נאלץ לפרנס את המשפחה לבדו ולוותר במידה מסוימת על היכולת להשקיע באמנותו. כשיצא הספר היא הופתעה מקיתונות האש שניחתו עליה בשל כך.

כריכת הספר "לילה ולואיס"

"'לילה ולואיס' הוא סיפור של אהבה ונתינה", מסבירה גרוסמן. "חלק מזה היא אהבתו האינסופית של לואיס. הביקורות שהגיעו בעקבות הבחירה של לילה להטיל את האחריות לפרנסה על כתפיו של לואיס היו מעניינות מאוד משום שאמן שמטיל את אחריות הפרנסה על בן הזוג זה לא דבר חדש. יעקב שבתאי שעבד את אשתו כדי לכתוב וכך גם ש"י עגנון. הנובל שלו שייך גם לה. אני חושבת שלאנשים עדיין קשה להשלים עם הרעיון שאישה מרשה לעצמה לשבת בבית ולכתוב ולהטיל את העול הכלכלי על בעלה".

זה קצת מוזר בהתחשב בכך שעדיין יש לא מעט אנשים שסבורים כי מקומה של האישה הוא בבית.

"יש אנשים שחושבים שמקומה של האישה הוא בבית כי תפקידה הוא לגדל ילדים. אבל שאישה תשב בבית כי היא כותבת ומממשת את עצמה על חשבון בעלה זה בלתי נתפס. והאהבה של לואיס היא אכן בלתי נתפסת. וגם של יהונתן. יש שני זוגות ספרותיים שמלווים את יהונתן ואותי מהימים הראשונים – יונת ואלכסנדר סנד, שכתבו יחד ספרים, ווירג'יניה וליאונרד וולף, שלא רק נתן לאשתו חדר משלה אלא גם ישב והדפיס את הספרים שלה. יהונתן הוא גאון, הוא איש מוכשר בצורה בלתי רגילה וכמה שהוא חכם, ככה הוא גם נדיב".

ובכל זאת, זה לא מתנגש כששני בני הזוג עוסקים ביצירה?

"תמיד יש מאבקים על מקום ועל זמן, בעיקר בהתחלה. אבל אם זוג מאוהב, בשלב מסוים נמאס לו לריב. המריבות דועכות ומגיעים לאיזושהי הבנה. אנחנו מעניקים המון עוצמה אחד לשנייה, הרוח שלו ממלאת אותי והחוכמה שלו מלווה אותי. הוא מאוד עזר לי להבין מה זה סיפור ופתר לי בעיות קשות בכתיבה. יש לנו לילות מופלאים של שיחות. הזוגיות עם יהונתן היא המתנה הכי גדולה שקיבלתי, היא ממש תיקון לחיים שהיו לי לפניו".

לכתוב את הטראומה

גרוסמן לא ששה להיכנס לפרטים על ילדותה, אולם כדי להבין את מקומה של הכתיבה בחייה יש לציין שבמשך שנים רבות היא הייתה מסוגרת ומסוכסכת עם עצמה ועם משפחתה. בגיל 21, לאחר שאביה נפטר, היא נכנסה לחדר והתחילה לכתוב כי היה לה ברור שזהו ייעודה. "הייתה לי ילדות קשה מאוד", חושפת גרוסמן, "ובשלב מסוים הבנתי שהכתיבה היא גורל ושאני חייבת לכתוב כדי להעניק השראה לאחרים, כדי שיבינו שתמיד יש את הכתיבה ושהיא המקום היחיד שבו החיים לא חולפים לשווא. זה המקום היחיד שבו הטראומות יכולות להפוך ליופי והסבל יכול להפוך לזהב, למשהו נשגב, לחומר. שם גם מתחיל תהליך הריפוי, ברגע שכותבים את הטראומה היא הופכת לתמונה שאפשר להתבונן בה ושאפשר לעבור אותה ולהמשיך הלאה. אפשר אפילו לערוך ולשנות אותה, וליצור ממנה איזשהו יופי שיכול לתקן עולמות אחרים ולהכניס בהם תקווה. לכן ספרות היא חשובה ונפלאה כל כך". לפני שהשלימה עם כך שייעודה הוא להיות כותבת, גרוסמן למדה צילום וציור ונלחמה על זכותה ליצור אל מול דאגתו של אביה שתדע לפרנס את עצמה ולא תצטרך להיות תלויה בשום גבר. במקביל לכך, מספרת גרוסמן, הוא גם לא נתן לה להסתפק במועט וציפה ממנה לממש את עצמה בצורה פנומנלית. "הוא בעצם כיוון אותי להיות משוררת מבלי להתכוון. בכלל הייתה לי איזו סגירת מעגל עם אבא שלי שחיזקה אצלי את ההבנה שלשירה יש כנפיים. את ספר השירים הראשון שלי, 'תשעה שירים לשמואל', כתבתי לאבא שלי וכך בעצם הוא הפך להיות גם אבי הספרים שלי." "כשהייתי בת 14 אבא שלי הביא לי מטיול בפריז שמלת משי פרחונית ויפה ואמר לי 'חגית, פריז זו העיר שלך. זו עיר של לילה. את חייבת לנסוע לפריז'. בימים אלה אותו ספר שירים תורגם לצרפתית ובזכות אבא שלי גם הגעתי לפריז להשקה שלו. בזכות אבא שלי התפרסמתי בפריז. זו סגירת מעגל שמראה כמה השירה יוצרת מציאות הרמונית מאוד. היא מרחפת מעל הכאוס ונמצאת במקום של שלמות, באיזושהי מדרגה גבוהה שבה הדברים כן מסתדרים". את "לילה ולואיס" כתבה גרוסמן במשך חמש שנים ובימים אלה היא כבר עסוקה בכתיבת הרומן הבא שלה, שיעסוק בשלושה דורות של נשים במשפחה אחת ויתבונן באופן שבו אישה יכולה לממש את עצמה ולפלס את דרכה העצמאית בעולם. "נשים זה הדבר שאני הכי אוהבת", היא מתוודה בגאווה. "הן כל כך יפות, חכמות ומעניינות ואחת השאלות הכי גדולות היא – איך זה שהן מדוכאות? אני משערת שזה משום שההומו סאפיינס הוא יצור אלים והשליטה בחברה הזו נתונה בידי מי שיש לו יותר שרירים וכוח. לכן נשים חייבות להתאחד. כל אישה חייבת חברה, בנות עוזרות אחת לשנייה, אישה יכולה לשחרר אישה. אם נשים יתחזקו ויתאחדו בכל מיני צורות של חברויות יהיה להן יותר סיכוי להצליח".

חגית גרוסמן: צילום: זואי גרינדאה

זוהי בדיוק הסיבה לכך שהפטריארכיה מסיתה נשים זו נגד זו.

"אחד הדברים החמורים שקרו לנו זו התופעה של נשים שפונות נגד נשים. הן צריכות להתאחד תחת אותה מטרה. ואף פעם לא לשנוא את אימא. אם מלמדים אותך לשנוא את אימא את נשארת עזובה, חשופה, חסרת הגנה ואפשר לעשות בך מה שרוצים. אני יודעת את זה כי כך גדלתי. אבל זה עבר לי, אימא שלי היא מי ששחררה אותי. היא דאגה לי להשכלה ולכסף וכך בדיוק אישה משחררת אישה. כמו שווירג'יניה וולף כתבה – 500 ליש"ט לחודש וחדר משלך".

"לילה ולואיס", כנרת, זמורה־ביתן, 207 עמודים