זו הסדרה עם הלב הכי טוב על המסך. וזה מצרך נדיר בימינו

בפרק 14 של העונה השנייה של "אבוט אלמנטרי" (בית הספר היסודי אבוט), אבא שחור ניגש למנהלת השחורה להתלונן על כך שמורה לבן מלמד את בנו היסטוריה שחורה בחודש ההיסטוריה השחורה. המנהלת, שעושה הכל חוץ מלנהל את בית הספר, עונה לו ש"לשלם שכר נמוך מדי למורה לבן כדי שילמד היסטוריה שחורה זה כמעט פיצוי". האבא לא מתרשם מהטיעון, והיא אומרת לו שתצפה בשיעור (משהו שמעולם לא עשתה לפני כן). בתחילת השיעור המנהלת שקועה בטלפון שלה – יש לה כמה חשבונות טיק טוק לתחזק. אבל כשהיא שומעת מהמורה ומהתלמידים שהפער בין תפיסות העולם של מרטין לוטר קינג ומלקולם X היה הרבה יותר קטן מהרושם שיצרו הלבנים במטרה לייצר מתח בין המנהיגים השחורים, היא מתחילה להקשיב באמת. המנהלת קולמן ממשיכה להגיע לשיעורים של מר היל, ולראשונה מאז שהשיגה את משרת הניהול במרמה היא מפתחת עניין בלימודים. את המפגש הבא עם האבא המתלונן היא מסכמת במילים "כמה חבל. כל כך חתיך אבל כל כך מעצבן".

קו העלילה שתיארתי כאן הוא, למיטב זכרוני, הכי פוליטי במובהק בשתי העונות הראשונות של הסדרה השנונה, החכמה ואוהבת האדם הזו. "אבוט אלמנטרי" זכתה השבוע בפרס הסאג (גילדת השחקנים האמריקאית) לסדרה הקומית הטובה ביותר, וזאת בנוסף לפרסי האמי וגלובוס הזהב ועוד המון פסלונים שגרפה לפני כן. אחד הדברים שהופכים אותה לפופולרית כל כך (לפחות באמריקה) הוא העובדה שזאת סדרה פוליטית בלי להיות פוליטית. רוב רובן של הדמויות בסדרה שחורות – מהמנהלת ועד השרת – אבל זה כך לא בשל מחויבות דידקטית לגיוון, אלא משום שהיא מתרחשת בבית ספר ציבורי בפילדלפיה שאינו מקבל מימון נאות.

מבחינה זו, "אבוט אלמנטרי" מזכירה את סדרת הפשע המופתית "הסמויה". לכאורה, מדובר בסדרות הפוכות לחלוטין – אבל שתיהן יוצרות מרקם כה עשיר של דמויות משכנעות באמיתותן ומרגשות במורכבותן, שהעובדה שכמעט כולן שחורות אינה הנושא, אלא הנגזרת הטבעית של חתך המציאות שבה הן מתרחשות. הפוליטיקה של הסדרה נמצאת בעצם העיסוק התדיר בקשיים התקציביים של בית הספר – לעומת בתי ספר מתוקצבים היטב בשכונות אחרות של העיר – וכיצד המורים והמורות הטובים עושים כמיטב יכולתם להתמודד איתם. וגם במקרה הנדיר שפרק עוסק באופן מפורש בפוליטיקה ובגוון עורם של המורים, כפי שתיארתי למעלה, המסקנה היא הצהרה בעד רוח האדם ונגד סימון אנשים על פי גוון עורם, גם אם הוא לבן.

כשהתחלתי לצפות בסדרה לא ידעתי עליה דבר. כבר בפרק הראשון התרשמתי שהשחקנית העגלגלה ונמוכת הקומה המגלמת את ג'אנין טיגס, המורה עתירת הרצון הטוב עם הטעם הרע בבגדים, מקסימה במיוחד. רק אחר כך גיליתי שקווינטה ברונסון היא גם היוצרת עתירת ההומור העצמי של הסדרה, וזה היה גילוי משמח. ברונסון, שביססה את הסדרה על חוויותיה של אמה כמורה במערכת החינוך הציבורית, אימצה את תבנית המוקומנטרי המוכרת מ"המשרד", אך מילאה אותה בדמויות שמנסות להיטיב עם העולם. זאת לא סדרה של צחוקים גדולים, אלא של חיוכים וסימפטיה, והתאהבתי בכל אחת ואחת מהדמויות, ובשחקנים הנהדרים שמגלמים אותן.

"אבוט אלמנטרי" מתמקדת בחמישה מורים ובהתמודדויות היומיומיות שלהם, ורק לעיתים רחוקות יוצאת מבין כותלי בית הספר. החבר הכי טוב של ג'אנין הוא ג'ייקוב היל (כריס פרפטי), כאמור לבן, והומו. הם התחברו זה לזו משום ששניהם מורים חדשים וחנונים ברמות, שנורא משתדלים, כל הזמן. צמד המורות הוותיקות, הנוצרייה האדוקה ברברה האוורד (שריל לי ראלף מ"מואישה") והאיטלקייה הקשוחה מליסה שמנטי (ליסה אן וולטר), ציניות יותר, אבל גם הן מסורות למטרה. מורה חדש נוסף, גרגורי אדי (טיילר ג'יימס וויליאמס מ"כולם שונאים את כריס"), מאופיין בהתחלה כמתוסכל ומרוחק, משום שהתמודד על תפקיד המנהל אך הפסיד אותו באופן בלתי סביר לאווה קולמן (ג'אנל ג'יימס), שאין לה שום כישור לתפקיד, פרט לתחמנות. קולמן האגוצנטרית וחסרת האתיקה, שנמרחת על כל גבר נאה שנכנס לרדיוס שלה (למרות שהיא יוצאת עם הכדורסלן אנדרו איגודלה, שדופק הופעת אורח) היא הדמות הכי מצחיקה בסדרה, וכבר זכתה באינספור גיפים. אבל אפילו היא מפתיעה מדי פעם ועושה משהו חיובי למען בית הספר.

בין תחרויות קריאה, מחסור בציוד, ימי הורים והתמודדויות עם תלמידים בעייתיים, ג'אנין וגרגורי הם המוקד הרומנטי של "אבוט אלמנטרי". ברור לכולם שהם נמשכים זה לזו, ומתאימים זו לזה, אבל דרכם לאיחוד זרויה מכשולים כמו בני זוג אחרים, תזמון לקוי וטונות של מבוכה. גם כשהם סוף סוף מתנשקים, בעונה השנייה, הם שבים ונסוגים. הטריק של נפנוף בחכה רומנטית כדי להחזיק את הצופים מעוניינים משומש עד מאוד, אבל הוא עובד יופי, הרבה בשל חינם של השחקנים. המבטים הנבוכים לעבר המצלמה, כמתבקש מפורמט המוקומנטרי, תורמים הרבה סבטקסט.

כתבתי את הטקסט על בסיס צפייה ב-16 מפרקי העונה השנייה שכבר שודרו בארה"ב. העונה הראשונה היתה מושלמת בעיני, אךבפרקים הראשונים של העונה השנייה חשתי שהסדרה קצת איבדה מעוקצה. היא גם חמקה מהתמודדות עם הבעיה שיצרה לעצמה, כשבסוף העונה הקודמת נראה היה שהמנהלת על סף פיטורים, וזה לא קרה (כי לוותר על ג'אנל ג'יימס זה ירייה עצמית ברגל). אבל הדמויות התפתחו והמשיכו להיות מקסימות, וג'אנין המשיכה להפיץ אנרגיה טובה למרות כל האכזבות, ואחרי כמה פרקים התחברתי אליה שוב. עד כה היא לא זכתה להצלחה גדולה בארץ. עם עליית העונה השנייה לדיסני+ אני מקווה שיותר אנשים יגלו את קסמה.
העונה השניה של "אבוט אלמנטרי", עכשיו בדיסני+