שלטון צללים: מה איך ווילם דפו הפך את הצל שלו לזהב קולנועי טהור

לכבוד 70 שנה להיווסדו של ווילם דפו, סינמטק תל אביב רץ עכשיו עם תוכנית סרטים מפוארת בכיכובו, מ"פלאטון" ועד "האגדה של אוצ'י" (החגיגה התחילה במוצ"ש האחרון), וזאת הזדמנות מעולה לצאת למסע אחר הצללים שמלווים את הקריירה שלו – משדה הקרב בוייטנאם, דרך הייסורים של ישו ועד גגות הייאוש ב"המגדלור". האם דפו מלמד אותנו משהו על עצמנו, או שהוא פשוט לא יודע לשחק תפקיד רגיל?

לפני הכל: קרל יונג, הצל והדרך לווילם

אנחנו הכרנו את ווילם דפו כנורמן אוסבורן, הלוא הוא הגובלין הירוק ב"ספיידרמן" של סם ריימי, אבל כדי להבין את הקריירה שלו לעומק כדאי להתחיל דווקא אצל קרל גוסטב יונג. הפסיכואנליטיקאי השוויצרי שהיה מבכירי תלמידיו של זיגמונד פרויד, טבע מונחים כמו "הלא מודע הקולקטיבי", "ארכיטיפים" ו"הצל" – הצדדים המודחקים שבנפש, אלו שלא נעים להכיר בהם, אבל דווקא שם טמון הפוטנציאל שלנו לגדול. יונג האמין שלהיות שלם משמעו לדעת לשלב את כל חלקי האישיות, גם את אלו שאינם פוטוגניים. ואם יש שחקן שהקריירה שלו נראית כמו מסע אחרי הצל האישי שלו – זה ווילם דפו.

 

פלאטון: מלאך בגיהנום

בגיל 31, דפו זכה למועמדות ראשונה לאוסקר על "פלאטון", כשגילם את הסמל אלאייס – קול המצפון של החיילים בלב מלחמת וייטנאם. דפו עבר אימונים צבאיים אמיתיים עם לוחמי וייטנאם לשעבר, חפר תעלות וסבל מארבים שכל מטרתם הייתה לשבור אותו פסיכולוגית. הכל כדי לשקף את מי שנשאר מוסרי גם כשהעולם סביבו מתפרק. זהו, במובנים רבים, ה"צל המוזהב" מונח פוסט-יונגיאני, שמתייחס לפוטנציאל החיובי, הלא-ממומש שלנו ושל טיילור, גיבור הסרט, מונח שעתיד להתבהר בשלבים מאוחרים יותר בקריירה של דפו.

הפיתוי האחרון של ישו: הדיאלוג עם הצל

ההעמקה האמיתית של דפו בצל מגיעה עם ישו של סקורסזה, דמות שמפחדת, מתייאשת, נכנעת לדחפים, ומתקשה להיות אלוהית. דפו, בגאונות אינטואיטיבית, הופך את ישו לדמות מלאה בספקות ובקונפליקט פנימי: בין האדם שהוא רוצה להיות, לאדם שהוא מצליח להיות בפועל.

יונג טען שהצל אינו רק הרע שבנו, אלא גם היצרים, הכמיהות והחלומות שלא העזנו לממש. הדמות של דפו בוחנת בעוצמה מה קורה לאדם שמוטל עליו נטל גדול מהחיים, ומה המחיר של המאבק הבלתי פוסק באותם חלקים מודחקים. זה המקום שבו דפו, גם אם באופן לא מודע, מתחיל לפתח את הדיאלקטיקה של הצל – ההבנה שכל אדם נושא או נושאת בתוכו את הפוטנציאל לטוב ולרע ביחד.

צילו של ערפד: המסע אל התת-מודע הקולקטיבי

הוליווד אהבה לראות את דפו כ"רע המושלם", אבל דווקא "צילו של ערפד" הביא משהו אחר. מדובר בסרט עלילתי על העשיה של "נוספרטו" מ-1922. דפו מגלם בו את השחקן מקס שרק – דמות שמטשטשת בסרט את הגבול בין אדם למפלצת. מקס שרק בסרט הוא ביטוי מושלם ל"תת מודע הקולקטיבי" של יונג. המקום שבו נמצאים הארכיטיפים שהחברה מהדהדת בנפש שלנו.

"הצל הקולקטיבי" הוא הצד האפל של התרבות, שמורכב מכל מה שמנוגד לערכים המוצהרים של הקולקטיב. בחברה שמגנה חופש מיני, אוכלוסיות מוחלשות או להט"בים, הערכים האלה יכולים ליפול ל"צל הקולקטיבי", דבר שמתבטא כלפי חוץ בזוועות, רדיפות ואלימות וכלפי פנים בשנאה עצמית, דיכאון ובושה. הערפד של דפו ממחיש איך פחדים ותשוקות אישיים, דרך הדחקה והשלכה, מתאגדים לכוח חברתי הרסני.

לב פראי: ההזדהות עם הצל

בלב פראי של דיוויד לינץ', דפו מגלם את בובי פרו – גילום מושלם של אדם שנכבש לחלוטין בידי הצל שלו. יונג הזהיר מפני הסכנה הזו: אדם שבשליטת הצל, חי כל הזמן מתחת ליכולותיו. דפו יודע לעורר דחייה וגם הזדהות, מפני שכל צופה פוגש דרכו חלק קטן מעצמו, החלק שאולי הוא עצמו מדחיק.

מסכנים שכאלה: הצד החיובי של הצל

יונג טען שהצל שלנו מכיל "תשעים אחוז זהב טהור" – כלומר, רוב מה שאנו מדחיקים בעצמנו עשוי להפוך למשאב אדיר אם נלמד להכיר בו ולשלב אותו במרחב המודע בזהות שלנו. ד"ר בקסטר של ווילם דפו ב"Poor Things" מדגים בדיוק את הרעיון הזה: דווקא תכונות שהחברה או החינוך גרמו לנו לדכא בילדות – כעס, תשוקה או סקרנות – הופכות אצלו למנוע של יצירתיות, חמלה וחדשנות. כשאנחנו משלימים עם הצל שלנו הוא מפסיק להיות מקור לחרדה או הרס עצמי, ומתחיל להזין אותנו באנרגיה, מומנטום ויכולת אמיתית לשינוי. משהו שהממשיכים של יונג הפכו למונח "Shadow Work" ופיתחו טכניקות לאיטגרציה של החלקים החיוביים בצל שלנו.

המגדלור: קבלה עצמית

ב"המגדלור" (2019), דפו כבר בן 64, מביא לתפקיד את כל המשקעים של שנותיו – הפיזיות שלו השתנתה, הקול שלו התעמק, והוא כבר לא פחד מלהיראות מכוער או מאיים. הדמות שלו, תומס וויק, היא פרט אנושי ואפל שמקבל את כל מה שהוא. כאן דפו מגיע לשלב הסופי, "אסימילציה של הצל": לא לברוח, לא להדחיק, אלא לחיות איתו בשלום.

נוספרטו: אינדיבידואציה וסגירת מעגל

ב"נוספרטו" החדש של רוברט אגרס (2024), דפו מגלם את פרופסור אלבין אברהרט פון פראנץ – צייד ערפדים שהוא סוג של שילוב של אברהם ון הלסינג מדרקולה של בראם סטוקר ואלבין גראו, מעצב הסט של נוספרטו המקורי. זה תפקיד שמביא את דפו לסגירת מעגל עם מקס שרק מ"נוספרטו" המקורי, אותו גילם ב"צילו של ערפד".

דפו מגיע כאן לשלב שיונג היה קורא לו "האינדיבידואציה" – התהליך שבו אדם יוצא מהתת מודע הקולקטיבי, מהפרסונות השונות שהרכיב לעצמו בשלב בראשון של החיים והופך לאינדיבידואל של ממש, לעצמו האותנטי, על ידי אינטגרציה של כל חלקי האישיות שלו כולל הצל. פון פראנץ הוא דמות שמבינה את החושך (הוא צד ערפדים) אבל לא מאבדת את האור שלה. הוא מספק "שחרור" גם לאלן האטר (לילי-רוז דפ) וגם לקהל שעבר אימה אחר אימה. יונג הסביר שהמטרה של האינדיבידואציה היא "להפשיט את העצמי מהעטיפות הכוזבות של הפרסונה… ומהכוח המרמז של הדימויים הפרימורדיאליים". דפו עבר את התהליך הזה – הוא התפשט מהפרסונה של המלאך הצעיר, התמודד עם הצל שלו, והפך לאדם שלם.

ובכן, מה ווילם דפו מלמד אותנו?

הקשת המ'צועית של דפו היא שיעור על השלמה עם כל מה שמפחיד, מאיים או סתם לא נוח לראות, בתוכנו ובאחרים. הוא מוכיח שוב ושוב שהכוח האמיתי של יצירתיות, חמלה, ואומץ טמון דווקא ביכולת להכיר ולחבק את הצללים שבנו. בכל דמות דפו חופר עמוק, לומד, מתפתח ולוקח את הצופה למסע שבו אנחנו אולי פוגשים לראשונה את מה שתמיד הסתתר מאחור.

אם יש דבר אחד שאפשר לקחת מהקריירה של דפו ומהצל של יונג, זה שהכוח האמיתי שלנו טמון דווקא בהכרה ובאינטגרציה של צדדים מודחקים, מורכבים ולעיתים מפחידים שבנו. בין אם מדובר בתכונות שמכעיסות או דוחות אותנו או תכונות שאנחנו מעריצים אצל אחרים, כולן הן חלק מהפוטנציאל שלנו. רק כשנצליח להפסיק לברוח מהצל, נהפוך לאנשים שלמים, אמיצים ויצירתיים יותר.
>> ווילם דפו בן 70, תוכנית מיוחדת בסינמטק תל אביב (30.7-19.7), כל הסרטים והפרטים כאן // הפודקאסט "אוכלי סרטים", שהתארח כאן ב"טיים אאוט" בימיו הראשונים, צמח מאז ותפח לכדי פודקאסט הקולנוע ופילוסופיה של סינמטק תל אביב