פטריית עשן: עדיין לא התאוששנו מסיום העונה של "האחרונים מבינינו"

שבוע וחצי אחרי סיום העונה השנייה של "האחרונים מביננו" כבר אפשר להגיד בביטחון מלא שהיא נגמה בדרך הכי מבאסת שיכולה להיות. צופי הסדרה שקיוו לראות תיקון לעלילה הקלוקלת של המשחק התאכזבו, וצופים שאינם גיימרים התאכזבו רק מכמה טובה היא הייתה יכולה להיות אם רק היו עושים החלטות יותר אמיצות, ולא נצמדים למקור באופן הכי פחות מעניין שאפשר. וזה כואב במיוחד אחרי פתיחת מוצלחת, שהתפתחה – אחרי הפרק ההוא – לסדרה חדגונית, די משעממת וכמעט חסרת התפתחות.

>> נינט טייב ודאנה איבגי עושות את העבודה. למרבה הצער זה לא מספיק

עם שני פרקים טובים בפתיח, וכמובן סצינת המוות המצוינת של ג'ואל, היתה תחושה חזקה שדברים הולכים להשתנות, לא רק מהמשחק אלא גם מהעונה הקודמת. ציפינו ליותר זומבים, ציפינו לדמויות יותר מדויקות, ציפינו לדבר הזה שעושים אחרי עונה ראשונה ולפני העונה השנייה… נו איך קוראים לזה? אה כן, הפקת לקחים. במקום זה קיבלנו אפס התפתחות בדמויות, וקצב איטי במיוחד של התקדמות עלילתית שכל כולה נועד למטרה אמתית אחת –  לתקוע קליף-הנגר מאולץ שידביק את הצופים לעונה השלישית. אבל מעבר לתחושה שמורחים אותנו, היתה בעונה הזו בעיה גדולה יותר – התחכום והיצירתיות של הדיאלוגים נכחדו כמעט לחלוטין.

רוב הטקסטים של הדמויות בעונה הזאת, יש להודות, לא היו מוצלחים בלשון המעטה. זוכרים איך התלהבנו מהפרק השלישי מהעונה הקודמת? זוכרים את התחכום והרגישות שהיו בטקסט? את הסיום הכואב? את האופן שבו סיפור שבכלל לא היה קשור, כביכול, לדמויות הראשיות בכל זאת השפיע על מהלך העלילה? ובכן – זה הלך לפח. לא רק שלא היה העונה פרק אחד כזה, לא היתה אפילו חצי דקה כזאת. דמויות שאמורות להיות נקודת אור עבור המעריצים כמו דינה, מושא אהבתה של אלי, נופלות לטקסטים מלאכותיים וחסרי הגיון. רוצים דוגמא? נגיד, הדיאלוג המופרע בינה לבין אלי, במהלכו האחת מספרת שהיא חסינה לפטריות, ובמקום הפתעה מעצם העובדה שהיא  חולקת גג עם נס רפואי מהלך דינה פשוט פולטת שהיא בהריון, ואז הן שוכבות סתם ככה כי אפשר.

התאהבות הרי לא מתרחשת בוואקום – דמות צריכה לעשות פעולה מסוימת, או להגיד דברים שראויים להתאהבות הזאת בעיני הצופה – או לכל הפחות, להרוויח אהבה באמצעות תכונות חביבות. אבל דמותה של אלי לא עושה שום דבר כדי שדינה תתאהב בה, ומראש דמות שקשה יותר לאהוב: ילדה פסיכופתית שנשארת חד-גונית וכמעט ללא התפתחות או תהליך אישיותי לא עובר עליה לאורך העונה. הקשיים שהיא חווה לא דורשים ממנה לקבל החלטות חשובות, וכך שוב נקלענו למעגל הדמים – היא פשוט רוצה לרצוח את אבי, אז היא הולכת לרצוח אותה. האם זה משנה איך זה ישפיע על דינה? האם זה משנה איך זה ישפיע על כל מי שסביבה? לא נראה שממש אכפת לה.

בכך היוצרים ויתרו על תהליך הרבה יותר מעניין – צעירה עם ילדות שנגזלה ממנה עוד לפני שנולדה הופכת לרוצחת אכזרית וחסרת רחמים. במקום זה אנחנו מקבלים מכונת הריגה שפשוט רוצחת אדם אחר אדם. על פניו, יוצרי הסדרה מעירים על טבע הנקמנות, וחזרתה של אלי על החטא של ג'ואל מסוף העונה הקודמת פשוט לא מצדיקה את הבחירה הזו, שוב. על אחת כמה וכמה כשזה מגיע בלי שום תהליך או התפתחות של הדמות הראשית, שנשארה בודדה במערכה בלי הקונטרה הנדרשת של ג'ואל. בסוף נשארנו עם הקרינג' של בלה רמזי, ודמות חסרת עומק או תחכום, וזה כבר מבאס ת'תחת.

רמזי, כשחקנית, לא עשתה את העבודה שלה. שחקנים אינטליגנטים יכולים להציל פרויקט, ויכולים להרוס אותו לגמרי, אך רמזי משחקת באופן השטחי ביותר שניתן, ולא נראה שהיא אתגרה ולו לרגע את היוצרים כדי לזכות לתפקיד מורכב יותר. ניל דרוקמן, שיאמר להגנתו שהוא יוצר מוכשר, הבטיח לנו שהבחירה לספר סיפור טוב תמיד בראש סדר העדיפויות שלו, אך הוא מסרב להבין שהוא הפר את ההבטחה הזאת. ואחרי שהגענו עם אופטימיות מהעונה הראשונה, הדרך לעונה השלישית מרגישה הרבה פחות בטוחה, וכמעט הוציאה את החשק לראות מה קורה מעבר לקליף-האנגר המאולץ. ויאללה, נו כבר, פשוט תנו לנו עוד זומבים או שתפסיקו לבזבז את הזמן שלנו.
"האחרונים מבינינו" זמינה ב-yes, ב-HOT ובסלקום TV