לפני עלות השחר: המלכה של תערוכות הצעירים מדברת
היא אצרה כבר 98 תערוכות לאמנים צעירים במסגרת סדרת "שישי־ראשון" במוזיאון רמת גן, היא לא מתכוונת להפסיק, וגם ממש לא לעבור למוזיאון תל אביב
אם יש מישהו שעברו בדרכו כל כך הרבה אמנים צעירים, זאת איילת השחר־כהן. במשך שמונה שנים היא אצרה 98 תערוכות במסגרת סדרת "שישי־ראשון", ששמה לה למטרה לתת במה לאמנים צעירים. הפרויקט נוצר בתחילת שנות האלפיים על ידי יהודית מצקל בשם "מרשים" במוזיאון חיפה, ב־2006 נדד למוזיאון רמת גן, ואחרי שנתיים העבירה מצקל את השרביט להשחר־כהן, אמנית וראש המחלקה לצילום בבית הספר מוסררה. למרות האינטנסיביות הרבה בהקמת תערוכה חדשה כל חודש, השחר־כהן ממשיכה ללוות בלהט אמנים, גם הרבה אחרי שהתערוכות שלהם ננעלות.
האמנים נשארים צעירים ואת מתבגרת, זה לא קצת עצוב?
"אני אוהבת את החשיבה שלהם, את תפיסת העולם ואת תהליכי העבודה שלהם. ולפעמים גם את האגו הצעיר שלהם. המחויבות שלי היא לעזור לאמן להגיע לאני הכי גבוה שלו".
מה זה "האני הכי גבוה"?
"לפעמים מגיעים אליי אמנים צעירים מבולבלים, כי יש להם חומרים מעניינים אבל הם לא בטוחים שהם יתקבלו, הם לא יודעים אם זה אופנתי. הם נורא רוצים שיציגו אותם. תפקידי כאוצרת ומלווה זה להחזיר אותם לנקודת מרכז".
סדרת "שישי־ראשון" נולדה לתוך עולם רווי באמנות צעירה, שהייתה הגלגל המניע של השדה המקומי. בשנים האחרונות העניין בבוגרים טריים דעך ולו רק בגלל העובדה המצערת שמרביתם נפלט מהשדה אחרי שנתיים־שלוש עקב הקושי לשרוד. "זה נכון", היא מודה, "אבל אני מאמינה בליווי שיש בו העצמה. זה לא שאני מגלה מישהו והוא הופך לכוכב מנצנץ".
כמה אחוזים מהאמנים שהציגו פה נשארו באמנות?
"בואי נסתכל", היא שולפת שלושה קטלוגים גדולים שיצאו במסגרת הסדרה ומונה אמנים פעילים ומוצלחים כמו איתן בוגנים, עינת אמיר וליאת אלבלינג, אבל גם לא מעט שנעלמו בתהומות הנשייה. בשבוע שעבר נפתחה במסגרת הסדרה תערוכה לבוגרת המדרשה דיה בלזר, שלה זו תערוכת יחיד ראשונה. בסוף אוגוסט תגיע הסדרה לסיומה בעקבות שיפוץ נרחב של המוזיאון, שסובל זה שנים מיחסי ציבור גרועים ומביקורת על ההנהלה הבעייתית והבחירות האמנותיות התמוהות שלה. אין ספק ש"שישי־ראשון" היא נקודת אור במוזיאון שרבים טוענים שהוא מפוספס. "מעניין אותי להציג עבודות תלויות חלל בהקשר של המוזיאון עצמו, כמוסד בתוך מפת המוזיאונים בארץ ועם כל התפיסה המורכבת עליו".
בואי נדבר על זה.
"אני לא יודעת איך לדבר על זה. אני פועלת פה שמונה שנים עם אמון וחופש מלא וצוות נחמד שעובד איתי. מה שאני יכולה להגיד זה שהצגתי 98 תערוכות של אמנים צעירים שאתגרו אותי, את החלל, דיברו על אמנות ישראלית. אני שמחה שהסדרה הזו קיימת במוזיאון הזה".
אולי אם הסדרה הייתה מוצגת במוזיאון תל אביב היא הייתה יותר מוצלחת?
"יש הרבה פרויקטים שלא היו נוצרים במוזיאון תל אביב ונוצרו כאן. במוזיאונים האלו יש לפעמים גם תערוכות מיובשות, כאלו שאת רואה בדיוק מי נמצא מאחורי הקלעים וגורם להן לקרות. הרבה שיקולים פוליטיים ולא אמנותיים. אז טוב שיש מקום לפרויקטים אלטרנטיביים במוזיאון רמת גן. פה אין שיקולים כאלו. יש לי כל הזמן רצון לפעול נגד הטעם האישי שלי ולפרוץ את הגבולות שלי".
מה למדת על אמנות צעירה מתפקידך?
"אני פוגשת אמנים עם ביטחון עצמי גבוה. פעם אמנים היו יותר מופנמים, יותר נאמנים לתהליך ולדרך, פחות לתקשורת החוצה. תפיסת העולם של אמנים היום היא יותר רב תחומית. העולם כפי שהוא נצפה בעיניהם הוא לא פשוט. הם מסתכלים רחוק, לא רק על המיקרוקוסמוס הקטן. מעניין אותם להתבונן על מקומות רחוקים ביחס לפה".