אחרי כל הדרמה, הרעש והצלצולים, הנציג הישראלי לאירוויזיון עשה עבודה מצוינת וחזר עם מקום בחמישיית הגמר ועם כל הכבוד הלאומי שרק יכל. וביננו, זה אפילו עדיף על לקחת את המקום הראשון. וגם אנחנו יודעים מה צריך לעשות בשנה הבאה כדי לנצח (אם בכלל נרצה)
למרות הופעה נהדרת ושיר מצוין, גם נועם בתן ו"מישל" סיימו רק במקום השני באירוויזיון שנערך אמש (מוצ"ש) בווינה, אוסטריה. "מישל" עשה את כל ההדים הנכונים – היתה שם הופעה טובה, ביצוע קולי אדיר של בתן, וליהי פרויד עשתה את שלה על הבמה. אבל בסופו של דבר הוא נכנע ל"באנגרנגה" של בולגריה, שהשיג ניצחון בפער מובהק, ושלח את האירוויזיון בשנה הבאה לסופיה, אלא אם ימצאו איזו עיר בולגרית מוזרה אחרת לארח בה.
>> דוז פואה למטומטמים: 10 פעמים שעשינו פדיחות באירוויזיון
כנראה שזה טוב שלא ניצחנו. אפשר להסתכל נקודתית ולבחון מה גרם להפסד (שיר איכותי ומדבק שקשה להתחרות בו), אבל אפשר גם לנסות ולהסתכל על התהליך – הסיפור הגדול הוא שישראל ממשיכה "לתקוע יתד" בצמרת האירוויזיון. זו כבר שנה רביעית ברציפות שישראל נמצאת בחמישייה הראשונה, והתרגלה כבר למספרים מרשימים בגמר. זה כבר לא פוקס, אלא מגמה ברורה – ישראל שומרת על המעמד שלה כמעצמת אירוויזיון, ממשיכה לייצר יציבות ופופולריות. וזה אפילו יותר טוב מזכייה
כי בינינו? זכייה באירוויזיון היא תיק שכנראה לא רצינו לקבל על עצמנו. גם אם נשים בצד את שלמה קרעי ואת הממשלה שלא ממש מתה על התאגיד בימי שגרה, ובטוח תנצל את יום חגה כדי לרסק כלכלית את התאגיד – לארח את האירוויזיון בתל אביב, כשרק לפני חודשיים עוד התחבאנו מרקטות בליסטיות, זו כנראה בקשה קצת מופרכת. אנחנו עוד לא בנויים לזה, אבל אנחנו בהחלט בכיוון הנכון – ו"מישל" היה עוד שלב בדרך הנכונה שנבנית כאן.
פשר לזהות את התהליך שעובר על הישראליות, או לפחות את מה שהיא שואפת להיות, דרך השירים שהיא שולחת לתחרות. "חי" היה הרצון שלנו לעמוד על שלנו בבירת גרמניה; "כאן" של הדצים היה שיר פופ פטריוטי שביטא את הרצון להיפתח לעולם ("ומי שבא, נאמר לו אהלן"); "דיווה" היה הצהרה של קדמה וליברליות ממדינה כביכול שמרנית; "טוי" נשאה בשורה פמיניסטית וכו' וכו'. ובשנים האחרונות, השירים בהכרח מתחברים לפסיכולוגיה שלנו כישראלים.
"הוריקיין" של עדן גולן היה שיר של מדינה שנמצאת עמוק בטראומה. "יום חדש יעלה" של יובל רפאל כבר ניסה להתאושש מהטראומה – היא היתה, מטאפורית, הרגע הזה שבו אתה מפסיק לבכות ומחפש להתנחם. "מישל" הוא כבר שיר של מדינה שמנסה לבנות חיים חדשים, גם אם דרך הדחקה. כן, גם הוא בסוף שיר די מיוסר על אהבה רעילה ושיברון לב – אבל לפחות הוא לא עסוק בסופות ובדיכאונות ובחשכת העננים שמסביבנו. הוא יוצא מהקולקטיביות ומהרצון "להגיד את דברה של ישראל בעולם", ועובר לנועם בתן שפשוט מספר סיפור. מ"אנחנו" ל"אני".
זה מתחבר באופן כללי לאווירה שהיתה סביב האירוויזיון הזה – הפרובוקציות שאפיינו את השנתיים האחרונות, בהקשר הישראלי אבל לא רק, קצת זזו הצידה. לא היו פה יותר מדי גימיקים בשירים, אלא הרבה יותר איכות מוזיקלית. גם מי שבא לעשות כיף (כמו "Jalla" הקפריסאי או "Bangaranga" המנצח) כבר לא היה צריך להוסיף גמד עם חליל. הם פשוט עשו שירים טובים, מגניבים ומרעננים. כולנו נזכרנו סוף סוף למה האירוויזיון בחיינו – לא בשביל להמשיך את המריבות הפוליטיות, אלא סתם ליהנות כמה שעות ממשהו שיגרום לנו להזיז ת'תחת. כמה משחרר להתעסק רק בכיף ולא בחרא מסביב.
ואולי זה גם השלב הבא של ישראל באירוויזיון – התבוססנו בטראומה, ראינו את השמש שזורחת, הרשינו לעצמנו קצת לרקוד עם "מישל", והמטרה הבאה שלנו תהיה להחזיר את הכיף באמת לאירוויזיון. זה לא יהיה פשוט, זה תמיד ייתקל בהתנגדויות וכן, באירופה עדיין יש מלא אנשים שלא אוהבים אותנו. זה כמעט נתון. אבל הוכח שאפשר לנצח את הנתון הזה, כשאנחנו עושים משהו מספיק מקורי ומגניב. "מישל" לא היה השיר שייקח אותנו לארץ המובטחת, אבל נדמה לי שפרנסי האירוויזיון ו"הכוכב הבא" בישראל – יכולים וצריכים להביא את הדבר המגניב הבא. את הדבר שידליק את אירופה, ולא רק יגרום לה להזדהות איתנו.
ביום שבו נחזיר את הכיף, ואולי גם כשיהיה יותר כיף לחיות כאן, אולי תבוא סוף סוף ההבשלה המיוחלת שתחזיר את האירוויזיון לארץ. בינתיים, נהנינו מהביצוע הנהדר של בתן, רשמנו עוד הישג מרשים (ולעזאזל כל נביאי הזעם), הרגשנו שוב כמה אנחנו יכולים להיות קרובים לניצחון, הבנו מהו הגרוש שחסר לנו ללירה המפורסמת. היה כיף ליהנות מהכמעט הזה. בשנה הבאה, בהינתן שהכל יהיה כאן בסדר ואפשר יהיה לחייך שוב – נו, בהצלחה – אולי יגיע הזמן שלנו לעלות מדרגה ולהביא את הגביע.