תיאטרון בזמן מהפכה: מילים יפות על דמוקרטיה לא יספיקו

מזה 23 שבועות נדמה שהאדמה בוערת מתחת לרגליים ולא רק בגלל החום הלוהט של תל אביב. האויר חנוק יותר, כבד יותר, ולא רק בגלל הלחות של תל אביב. בתקופה הזו התמכרתי. התמכרתי לחדשות. אף פעם לא קראתי כל כך הרבה חדשות מכל כך הרבה מקורות. זה קורה בלילה. כשכולם בבית ישנים פחות או יותר. מוצאת את עצמי בהתקפת בולמיה. ככל שזה כואב יותר ממשיכה לקרוא עוד ועוד עד שהנפש מתרוקנת לגמרי והפחד ממלא את החלל שהתרוקן. ואז נהיה לילה. שתיים ולפעמים שלוש, ואין שינה. לא באמת שינה.

בתקופה הזו עשיתי עיבוד חדש ל"אי שם", הצגה שביימתי לאנסמבל פספורט ב-2019 ונעצרה בקורונה במרץ 2020. העיבוד במקור נעשה בהשראת הספר של יז'י קושינסקי, "להיות שם". העלילה עוסקת בשונס, שהתגורר בביתו של איש זקן שאסף אותו בילדותו ונתן לו מחסה במרתף הבית. חל עליו איסור לצאת מן הבית ולדבר עם אנשים. הוא שימש כגנן שדאג לחצר הבית, ובתמורה בעל הבית נתן לו אוכל ובגדים, ואיפשר לו לצפות בטלוויזיה. יום אחד הזקן הלך לעולמו ושונס נאלץ לעזוב את ביתו. ביוצאו אל הרחוב בפעם הראשונה, לפתע פוגעת בו מכוניתם של מר גראנד, יועצו ואיש סודו של הנשיא, ואשתו אליזבת. הם חשים לעזרתו ומציעים לו לבוא לביתם להתאושש.

"אי שם 23" (צילום: שמחה ברבירו)

ב"אי שם 23" רודף גראנד, איש העסקים ומקורבו של הנשיא, אחרי רטוריקה חדשנית לנאומי הנשיא. המפגש עם הגנן משקף לו את ההתרחקות שלו ממחשבה אותנטית, מה שגורם לו להסתער על שונס כעל אושיה תקשורתית שיכולה לקדם את האינטרסים הפוליטיים שלו. הרדיפה אחרי כוח מגיעה לשיאה כאשר שונס, בן החסות של גראנד (אותו משחק יואב הייט), הופך לפרשן של נאומי הנשיא. שונס הגנן משתמש, שלא במודע, בהקבלה של תהליכים בטבע לתהליכים אנושיים. הוא יוצר שיקוף חסר שיפוט או עמדה לסביבה שלו, מה שהופך אותו לפופולארי ואהוד על כולם,ובמיוחד על אליזבט, אותה משחקת אורה מאירסון, שמוצאת בו נחמה לחסכים שלה מבן זוגה.

שונס פוגש את העולם בפעם הראשונה. גם אני מרגישה שאני פוגשת את המדינה שאני חיה בה כאילו בפעם הראשונה. כמו שונס ידעתי על הקיום של "האחר" מהטלוויזיה, אבל אף פעם לא באמת נפגשתי עם דפוסי החשיבה שלו. כמו שונס אני מנסה להיאחז בחוכמה של הטבע כדי להבין. פונה למנו הגנן, שהוא בן זוגה של דינה בליי השחקנית, שמשחקת את שונס בהצגה. מנו סיפר לי שאסור להשקות את הצמחים מלמעלה כי זה שורף את העלים. מנו סיפר לי על התופעה של שורשים פרזיטיים, שחונקים את השורשים הבריאים, מה שממית את העצים. על זה שאסור בשום אופן לפגוע בשורשים. על זה שחייבים להשקות כל צמח במידה הנכונה. על זה שישנם צמחים שזקוקים לשמש ויש כאלה שזקוקים לצל.

אני שוזרת את העובדות האלה בעיבוד של "אי שם 23" כי ברור לי שכולן.ם בקהל יבינו. יזדהו. אנחנו הלוא חיים את שבירת האקסיומות האלה באופן יומיומי. חשים את הפגיעה בשורשים בבשר החי שלנו. ואז מבינה שאני חייבת להעיף את כל הציטוטים של נאומי ארצות הברית שנכנסו לגרסה הקודמת. שוקעת בקריאה של נאומים שעינת קפקא התחקירנית אספה. המון המון נאומים של נשיאי ארצות הברית, שם מתרחשת העלילה, מכל התקופות. לילה אחד אני מחליטה לחזור הביתה. נכנסת לנאומים של בן גוריון וז'בוטינסקי ובגין ורבין ואפילו לגולדה ושמיר. כל כך הרבה לא ידעתי. לא חשבתי. לא זכרתי .

ואז בלילה, כשאפסו הכוחות, נתקפת בבולמיית הנאומים של כאן ועכשיו. נאומים של בן גביר, סמוטריץ', ביבי, גנץ, לפיד. כמה ברור לי פתאום משבר הכתיבה של גראנד בהצגה. אני פוגשת כל כך מעט אותנטיות במילים, ברעיונות, בכוונות. הם לא נכנסו להצגה כמובן. ואז אני מגלה את נאום ההשבעה של רוזוולט ב1933: "אני רוצה להביע את אמונתי האיתנה והיא – שהדבר היחיד שממנו עלינו לפחד הוא הפחד עצמו. אותה אימה החוסמת את האומץ הדרוש כדי לעבור ממצב של נסיגה למצב של התקדמות". ואני מבינה בפעם הראשונה שהפחד משתק אותי. שההתמכרות זה הסימפטום של הפחד. ושאני במצב של נסיגה.

הפחד משתק. יעל קרמסקי (צילום: אלון ג'ראר)

זה נאום שרונן יפרח, המשחק את הנשיא בהצגה, מבצע. מצאתי גם את הנאום של אובמה מהזמנים שכבר לא היה נשיא. הוא מדבר על ניסוי הדמוקרטיה. כי הלא אין באמת דמוקרטיה. "כמה מאיתנו מודעים לזה שכדי לגרום לדמוקרטיה לעבוד אנחנו חייבים להיות מסוגלים להיכנס לתוך מציאות של אנשים שונים? שיש להם חוויות שונות? שבאים מרקעים שונים? אנחנו חייבים לשלב אותם אפילו כשזה מתסכל; אנחנו חייבים להקשיב להם אפילו כשאנחנו לא אוהבים את מה שהם אומרים; אנחנו חייבים לקוות שאנחנו יכולים לשנות את דעתם ואנחנו חייבים לשמור על ראש פתוח למקרה שהם ישנו את דעתנו". גם הנאום הזה נכנס להצגה. ברור שנכנס להצגה.

זה מחזיר זרקור בוהק לעיניים שלנו המפגינים ושואל אותנו את שאלת השאלות: כמה אנחנו מסוגלים לעמוד מאחורי המהות של הדמוקרטיה, כאן על האדמה הזו בדיוק? ואז מכניסה את זה להצגה. המילים היפות על דמוקרטיה, מתהפכות לפעולה של הרס ברגע ששונס לא ממלא אחר הציפיות. ככה מסתיימת ההצגה. החלל והתלבושות הנפלאות של דינה קונסון מתמזגות לתוך הוידאו ארט והתאורה המרהיבה של איריס מועלם והמוזיקה השמימית של רונן שפירא. כל אלו יוצרים עולם מקביל, כי בכל זאת נחוץ לכולנו אסקפיזם. כי בכל זאת תיאטרון. כי בחרנו באנסמבל פספורט לעשות תיאטרון בתוך מוזיאון תל אביב לאמנות. בתוך היכל הקודש של האמנות. כי אנחנו אמנים. לא פוליטיקאים.

>> יעל קרמסקי במאית ומנהלת קבוצת אנסמבל פספורט. ההצגה "אי שם 23" היא עיבוד שלה לבמה בהשראת הספר "להיות שם" מאת יז'י קושינסקי. ההצגה תעלה בבכורה החל מה-12 ביוני במוזיאון תל אביב. עוד פרטים וכרטיסים כאן