‎גדלתי בישוב בהרי ירושלים. בתיכון הסבירו לנו שהדבר הכי טוב שתוכל לעשות זה להיות טייס, לוחם שייטת או בסיירת מטכ"ל. אחת המורות בשכבה הייתה מאוהבת בכל התלמידים שלה לשעבר שהפכו לטייסים והייתה מציינת אותם בעיניים בורקות בכל הזדמנות. היי! המורה! עזבי את הילדים במנוחה! כמו שאמרו חכמינו פינק פלויד.מצאתי את עצמי לבסוף בגדודים של חיל התותחנים (לא מספיק טוב דניאל, לא נורא, אתה שר יפה) וחלמתי להקליט את האלבום הראשון שלי כשאשתחרר.

>> "אני רוצה לחיות": דיוויד לרנר וגלעד בלאש לא נכנעים למצב
>> רוצים תקווה? צפו בריאיון הזה של מעוז ינון עם ג'ון סטיוארט

‎באטמוספירת הבועה המיליטריסטית בה גדלתי, המקום המכובד והיחיד להופיע בו הוא כמובן טקס יום הזיכרון. כבר בתיכון הבשיל אצלי הרצון לשיר מול קהל וזו הייתה כמובן הזדמנות חשובה, מכובדת ויחידה אז קפצתי עליה. הכנתי שלושה שירים לטקס – "הנסיך הקטן", "אבות ובנים" ו"שיר הרעות". אין עוררין, באנגרים, תוכנית לעניין, קדימה דניאל! להתאמן.

לקראת הטקס תקף אותי פחד במה עם סיבות מוצדקות: בטקסים על המשתתפים לעמוד דום בשורות לאורך כל הטקס, הגורם המרכזי למקרי התעלפויות רבים שפקדו אותנו בטקסים ("מגפה כזאת", אמר רופא).הגיעה שעת הטקס ונעמדתי דום עם כל המשתתפים בקור המקפיא, חמושים בקפוצ׳ונים לבנים, ג׳ינסים כחולים, נטיפי נזלת ירוקים וקלסרים שחורים. הרמתי את המבט באימה כדי להסתכל מה הכמות המספרית שאעמוד מולה כשאשיר. הופתעתי לגלות חבורה של ילדים קטנים מהצופים ומסביבם חושך מוחלט. אמרתי לעצמי – טוב מסתבר שלא באו אנשים היום, אין מה לפחד, אפשר לשיר בביטחון.

‎הגעתי לשיר האחרון,"תכף אני ארצה שתלכו מפה", והדפים המתגוששים ברוח של הרי ירושלים באמת הקשיבו לי הלכו והתעופפו הרחק הרחק מהפסנתר. ניחשתי את שאר האקורדים והמילים, מעולם לא ידעתי תווים אבל התברכתי בשמיעה וכמו ילד בן 17 דיכאוני למופת זכרתי את כל המילים לשירים של האלבום הראשון של אביתר בנאי.ההופעה נגמרה ואבא שלי רץ אלי בהתרגשות : "דניאל ! איזה יופי! איך היה לך אומץ?", עניתי לו: "אבא, אלה רק היו כמה ילדודס מהצופים". הוא פתח את הפלאפון והראה לי סרטון מקצה האמפי תיאטרון, הסתבר שהיו שם מאות אנשים, פנסי התאורה המסנוורים הגנו עליי. מאותו ערב הבנתי שאני מסוגל לשיר מול קהל ושזה היעוד והחלום שלי.

כשהשתחררתי לקחתי את כל החסכונות שהיו לי, ובמקום לחפש את עצמי במזרח הייתי מחפש חניה פעם בשבוע ברחוב נחמני בתל אביב, שם הקלטתי את האלבום הראשון שלי ביחד עם יוגב גלוסמן המפיק הגאון והאגדי.כתבתי לו: "היי, אני ממש אוהב את העבודות שלך וכל מה שאתה עושה מדהים בעיניי, אשמח לשלוח לך סקיצות" והוא ענה: "בטח אשמח לשמוע!".

אחרי שהוא הקשיב הוא כתב לי שהוא אהב ונפגשנו, היה חיבור מיידי. אהבתי כל רעיון שהוא הציע והתרגשתי בכל הקלטת כלי נגינה (יוגי מנגן על הכל). במהלך הסשנים הייתי יושב צמוד לעמדת המחשב, מסתכל ולומד, דבר שמאוד ישרת אותי בהמשך הדרך.העבודה על האלבום הגיעה לסיומה וחיפשתי נגנים ללהקה שתלווה אותי. נתקלתי בסרטון מדהים באינסטגרם של בחור העונה לשם טל איפרגן שמנגן על גיטרה כל מיני צלילים שנשמעים כמו כל דבר חוץ מגיטרה, הייתי מתאר את זה כמו – ציפורי שיר, חלליות, אמביאנט, המון רגש, העתיד. הגבתי לו על כמה דברים עד שהוא קלט שאני בקטע שלו (ממש רומנטי) וקבענו להיפגש.

הוא הגיע לאולפן (שהיה אז חדר השינה שלי) וראה את הפוסטר הענק המתנוסס על הקירות ובפוסטר מי אם לא – ג׳ון, ג׳ורג׳, פול ורינגו. איפר שאל: "אתה אוהב את הביטלס?"; עניתי לו שמאד והוא סיפר לי שבכל שנה מקיימים ערב ביטלס במושב שלו, מושב ערוגות. הוא אמר לי: "תבחר שלושה שירים, אני אארגן לנו להקה ונופיע".הייתי רעב להופיע כמו אדם שלא הופיע מאז טקס יום הזיכרון בישוב שלו. את "הרעות" החליף "Julia", "הנסיך הקטן" הפך ל"Across the universe" ו"אבות ובנים" הפך ל"Don’t let me down". אין עוררין, באנגרים, תוכנית לעניין, קדימה דניאל! להתאמן.

קבענו חזרה עם הלהקה במושב ערוגות. בכניסה למושב חיכו לי שני טורים אין סופיים של עצים זקנים עוצרי נשימה שמלווים אותך לאורך כל הנסיעה עד ליעד. חניתי והתקדמתי לחדר החזרות. ממש כמו בשיר ראיתי ערימה של חברה על הדשא, נערים מגניבים מנגנים, מעשנים ומדברים על אמנות. הייתי בהלם מוחלט. זה הרגע הזה ב"קונג פו פנדה" שהגיבור מגלה את עיירת הפנדות האבודה והסודית בה גדל והוא אפילו לא זוכר שנולד שם. הגעתי הביתה.

החזרה החלה והעיבודים זרמו כמו קסם. בסיום ההרצה הראשונה היה לכולנו מבט בעיניים של אנשים שנועדו לנגן ביחד לנצח, ידעתי שאני במקום הנכון עם האנשים הנכונים. דניאל, איפר, רותם ומשלי צוות המחץ! ניתן לתאר את האופוריה בפתגם שזקן משוגע אמר פעם: "ביחד ננצח".

ערב הביטלס החל, התרגשתי מאוד, ההופעה שלנו הייתה ממש טובה ואנשים שמחו, כשירדתי מהבמה פגשתי את עלמה גוב. הכרתי את האלבום שלה ונפגשנו כבר בחזרות אבל הייתי ביישן. היא אמרה: "היה ממש יפה, אתה נשמע כמו ג'ף באקלי". אמרתי לה שהיא מגזימה ושגם ההופעה שלה הייתה מדהימה והיה לנו חיבור מיידי.

כמה ימים עברו ונפגשנו לנגן במושב. יצאנו לעשן סיגריה ואיפר אמר לי שאם ארצה הם ישמחו להיות הלהקה שלי. התרגשתי כל כך. הם הנגנים הכי טובים שאני מכיר והאנשים הכי חמודים שיש. צוות המחץ. אני כמובן אמרתי ישר כן (I do) והתחלנו לעבוד. ראינו שחסר לנו שני נגנים ואיפר אמר שאתן לו לדאוג לזה.בערב הוא התקשר אלי ואמר לי ששני "נגנים" (דגש רב על הגרשיים) העונים לשם עלמה גוב ואיתמר שדות רוצים להצטרף ללהקה. שוב התרגשתי בטירוף והתחלנו לעבוד.

מאז הפכנו למשפחה אמיתית של אנשים שאוהבים וכמהים למוסיקה יצירה ואומנות. אני מזכיר לעצמי שזו זכות שיש סביבי אנשים מוכשרים ואמיתיים כאלו, זה החלום שתמיד חלמתי להגשים ואני אסיר תודה על כך.המשפחה המאמצת שלי גם מנגנת באלבום החדש שיצא לפני חודש – רותם שטיין על התופים, טל איפרגן על גיטרות, תיתי (Allan Tune) על כלים והפקות, שיר עם עלמה, אבשלום ניפו בכתיבת המילים, עמרי קפלן בהפקה ולהקה. תוצר של חברות אמיתית ותשוקה למוזיקה (עם עוד רבים וטובים!);בשישי הקרוב אגיע למרץ 2 עם הלהקה שלילחגוג את צאת האלבום החדש והשני שלי, "אחרי הסוף לפני הנפילה". בתקופה של מציאות שעולה על כל דמיון, ההופעה הזו חשובה לי מתמיד והזכות לעלות לשיר ולנגן, לא מובנית מאליה.
>> דניאל יצחקי //"אחרי הסוף לפני הנפילה" – מופע בכורה // שישי 17.4 21:30, המרץ2 // שביל המרץ 2 תל אביב //כרטיסים כאן

• יוצרים כותבים
• אינדי ישראלי
• טור אישי

>> דיוויד לרנר וגלעד בלושטיין, מוזיקאים דרום תל אביביים (ובני זוג), שחררו במהלך המלחמה באיראן שני סינגלים "Sigaria" ו-"Paris Tokyo" שכבר הספיקו לעורר דיבור רציני בסצינה (מי שמכיר מכיר). רגע לפני הפסקת האש, ביקשנו מהם לכתוב על מה שנשאר מהחיים בין אזעקה לאזעקה. התוצאה לפניכם.

>> רוצים תקווה? צפו בריאיון הזה של מעוז ינון עם ג'ון סטיוארט
>> "אל תשאלי, שמעתי פיצוץ מטורף והבניין של הסטודיו שלך קרס"

—————————-

הִבְהֻב הַמְּצִיאֻת בְּתֹךְ הַמְדֻמֶּה
הֻא כְּאֹת אַרְגָּעָה אַחֲרֵי אֹת אַזְעָקָה.
צְעָדִים אִלְּמִים כְּמוֹ עַל אַדְמַת יָרֵחַ.
שֻׁם דָּבָר לֹא מֹשֵׁך וְלֹא נֹפֵל.
בְּדַלֵּי דַּלֻתּ טִפְטֵף גֶּשֶׁם
צְפִירַת הָאַרְגָּעָה.
אבות ישורון

אנחנו מתעוררים. אתה עוד במיטה, קמתי לעשן סיגריה. בחוץ מלחמה, אבל שקט עכשיו. אפשר לשמוע את ציוץ הציפורים. אור נעים של בוקר נכנס מהחלון ושוטף את הדירה. אתה עדיין עם כיסוי העיניים, גונב עוד כמה דקות של שינה. אשליה מתוקה של נורמליות.החיים נדחסים למרווחים שבין אזעקה לאזעקה, ואנחנו מתקרבים ומתרחקים מידי יום. המציאות מורטת עצבים. מזכירה מדי יום את מה שקל לפעמים לשכוח בימים כתיקונם: אנחנו רוצים לחיות. יש רגעים שבהם האיום הקיומי מאיים גם על הקשר. אבל גם הוא רוצה לחיות.

אנחנו מוזיקאים. האם מוזיקאי הוא עובד חיוני? המשק ישרוד גם בלעדיו. אבל המוזיקה חיונית עבורינו. לכן הקמנו ״אולפן״ בחדר השינה של גלעד בקישון פינת פלורנטין והתחלנו לנגן. בתוך אחד המרווחים שבין אזעקה לאזעקה נולדו שני שירים: "Sigaria" ו-"Paris Tokyo".

"Sigaria", שהוא למעשה גרסת כיסוי לשיר של אבישג כהן רודריגז מלהקת cumgirl8 (תקשיבו לה ולהן), עוסק בהתמכרות. אבל לא רק לניקוטין. הסיגריה היא כלי עזר, דרך להחזיק את הגוף כשהמילים לא באות. ואז, לאט, היא הופכת לרודן (סקסי יש לציין). הזמן מתחלק לדקות שבין סיגריה לסיגריה.

"זה שקוף מה שמתחולל אצלך" היא שורה מטלטלת. המבט הזה, שרואה דרכך – וכל הרגעים האלה שבהם העור שקוף, דק, בלתי נראה, וכל הפּנים נשפך החוצה. "אני רואה את זה נשפך ממך (…) תוציאי את הסיגריה מהפה", שורות שהרגישו רלוונטיות לעכשיו. הניעור הזה, האיפוס, שאולי נעשה מכוונה טובה ואולי קצת בזדון, שלח אותנו להפקה מועדונית יותר מהמקור. ההתפקעות של הפנים אל החוץ ביקשה עוד דרמה וגותיקה. דרך האלקטרוקלאש והסינתפופ התסכול והייאוש שבשיר הפכו לחסרי עכבות ומשולחי רסן.

לכל אחד יש את ה"סיגריה" שלו – הרגל, מנגנון הישרדות, משהו שהוא גם מפלט וגם כלא. אבל במציאות של מלחמה, החולשות הקטנות האלה נדחקות הצידה. אין מקום לטרגדיות יומיומיות. הניסיון להיגמל, הכישלון, הבושה – כולם מתגמדים מול הזוועה הקולקטיבית. וכאן מתגלה סכנה אחרת: כשהדיטיילז נעלמים, המציאות משטחת את הזהות. אם הכל מתגמד ל"נו, אז מה", אתה נהיה פלקט. נער פוסטר כל-ישראלי.המעבר מהאישי לפוליטי, במצב כזה, כמעט בלתי נמנע. גם המטאפורות האינטימיות ביותר נטענות במשמעות ציבורית. הסיגריה הופכת לאקדח מעשן. מה שהיה פרטי נהיה קולקטיבי.

מהתסכול הזה נולד "Paris Tokyo". זהו שיר על תנועה שלא מתממשת. על שמות של ערים והקסם הזר שלהן, על אפשרות של מקום אחר, על הרצון לעזוב – ועל חוסר היכולת להחליט. בין להילחם על המקום הזה לבין לברוח ממנו, אין הכרעה. יש רק דיאלקטיקה מתמשכת, שמתקיימת בגוף לפני שהיא מתנסחת במילים.

לא פעם שאלנו את עצמנו למה ליצור מוזיקה במצב כזה. את מי זה בכלל מעניין עכשיו.יתכן שהתשובה הפשוטה לשאלה הראשונה היא שליטה. עיסוק ביצירה, בקידום, בתדמית – כל אלה מאפשרים להחזיר תחושת סוכנות במציאות שבה היא נשללת. הפוקוס זז מהמצב למצב שלנו. אבל זו לא רק הסחה. יש כאן גם ניסיון להניף יד, להשמיע קול, לקרוא להתעוררות.

אלא שהקריאה הזו מתנגשת עם עובדה לא נוחה: אנחנו יודעים להסתגל. אנחנו מחכים. שורדים. ממשיכים. ודווקא היכולת הזאת, שלכאורה מעידה על חוזק, הופכת לתמרור אזהרה. לא סופרפאוור, אלא תעודת עניות. כי ההסתגלות מרדימה. היא גורמת לנו לשכוח שמגיע לכולנו יותר. היא גורמת לנו להעלים עין מהעוולות שמתבצעות בשמנו, ולא פחות מכך – מהעוולות שנעשות כלפינו.

בתל אביב נוצרה צורה אחרת של תגובה: לא מאבק אידיאולוגי, אלא התעקשות על המשך החיים. לשבת בבית קפה, ללכת למסיבה, לרוץ למקלט כשצריך. קבלה של המצב, לצד הידיעה שהוא מחמיר. סוג של הישרדות דרך שגרה.אבל גם כאן מתעוררת שאלה: האם זה עדיין פורקן, או שאולי זו הדחקה? אם פעם הרחבה הייתה מקום של חיכוך – בין אישי לפוליטי, בין זהויות שונות – היום היא מתפצלת לסקטורים, לקבוצות שמהדהדות את עצמן. כור ההיתוך מתפרק.

ובתוך הפירוק הזה, רבים כבר עוזבים. או חושבים לעזוב. גם מי שנשאר נע בין אהבה למקום לבין תחושת מחנק. "Paris Tokyo" נולד בדיוק שם: בין הדחף לחיות במקום חפץ חיים לבין ההכרח להישאר, בין האפשרות לדמיין מקום אחר לבין האינרציה של החיים כאן.
ובסוף, למרות הכל, נשארת העובדה הפשוטה, החותכת:
אנחנו עדיין כאן.

• יוצרים כותבים
• טור אישי
• מלחמת איראן
• אינדי ישראלי

הטקסט הבא שלפניכם נכתב במקור ב-10.3.25, עת יציאת האלבום "מחפש אהבה" של ענר שפירא ז"ל, גיבור מיגונית המוות שנהרג באותו יום נורא, ה-7.10. לפני מספר ימים שוחרר הסינגל הראשון מהאלבום הבא של ענר,דואט עם יהודית רביץ בשם "בואי ונסע מכאן", שיהיה חלק מאלבומו השלישי, אשר כולו שיתופי פעולה עם אמנים ישראלים. זוכרים, מתגעגעים ומרגישים את החלל הגדול שהשאיר ענר, אנו מפרסמים את הטקסט שוב כפי שהוא.

אתמול אלבום ראפ הגיע לחדשות. היה זה האלבום "מחפש אהבה" של ענר שפירא ז"ל, שנהרג במהלך ה-7 באוקטובר תוך כדי מעשה גבורה בלתי נתפס, זורק החוצה רימון אחר רימון שהושלכו לתוך מיגונית המוות. אתמול אלבום הראפ שלו "מחפש אהבה" הגיע לחדשות, אבל זה לא המקום שמגיע לו. המוזיקה של ענר הגיעה למהדורה המרכזית – אבל היא נמצא שם בזכות גבורתו, לא בזכות אמנותו. והאמת היא שמגיע לה יותר מקום מאשר החדשות, כי האזנה לאלבום יוצא הדופן הזה מעידה יותר מהכל על איזה אוצר אנושי יוצא דופן איבדנו.

לאורך הזמן שעבר מאז ה-7.10, ערוצי הטלוויזיה כאילו נרתמו למשימה שתכליתה להכיר לציבור הישראלי מעט מן האנשים שאיבדנו באותו היום ובמלחמה העוקבת מאז. אינספור סיפורי חדשות ניסו לגולל מחדש את חייהם של בני האדם שמאחורי ההותר לפרסום – שיחות עם בני משפחה, חברים, סיפורי גבורה וסיפורי רגש. יש לכך חשיבות ציבורית מהותית, וגם צד מגה טלוויזיוני שפונה אל הרגש של הקהל הישראלי, אבל גם הכתבות המרגשות ביותר מתקשות להפוך את הקלישאה שהיא "כל אחד עולם ומלואו" למציאות על המסך. אבל יצירה כמו זו של ענר שפירא ז"ל היא תיעוד נדיר – אדם המספר על עצמו, במילותיו, ומספק לנו הצצה חסרת פילטרים לאישיותו. לא לסיפור הגבורה של הסוף, אלא האופי והאנושיות הייחודית של האדם שגדל והיה, עוד לפני שנקלע למיגונית הארורה שתהפוך אותו לגיבור.

זו לא מוזיקה שמיועדת לחדשות. הטקסטים של ענר חכמים, מורכבים ומעמיקים. הוא לא אורז את שיריו לפזמון נוח לציטוט ולא מצמצם אותם למשפט שמתורגם לכותרת. 39 דקות של ראפ הארדקור מתוחכם, ששואב השראה מהצד המחוספס של הראפ הירושלמי והדעתנות של פינות ראפ ישראלי שלא מקבלות לרוב חשיפה במיינסטרים. לא בכדי משפחת שפירא פנתה למפיק אברי ג'י ("פלא אוזן") כדי להשלים את העבודה על האלבום – ענר נשמע כמעיין דור המשך לסביבה התרבותית של אברי, לצד השראות שנעות על ספקטרום רחב, כפי שמתבטא במנעד הסימפולים הרחב של האלבום, כמעט כולם על טהרת העברית.

המוזיקה אמנם תופסת מקום מרכזי ביצירת הטון האפלולי, אבל הספוטלייט מכוון בבירור למילותיו. זו לא הפעם האחרונה שתתפלאו מכך שענר היה רק בן 22, אבל הכתיבה שלו תתפוס אתכם בהפתעה – השפה העשירה, החזון היצירתי, היכולת לחלוף על פני נושאים בעלי משקל בקלילות ורצינות יחדיו, תוך כדי זריקת פאנץ' חד לנקודה. חלקם ירגישו מצמררים בדיעבד, כמו כל קול מהעבר שמדבר את העתיד שלו, אבל האמת היא שענר האמן לא חשש לגעת גם בנושאים כואבים כמו מלחמה, אובדן, אבל, וגם הרבה תקווה, כוח, אמונה בטוב האדם. לרגעים זה מדבק, ולרגעים זה דווקא שורט – כי אדם שכותב "אם נמות, לפחות יספרו שניסינו לקחת חלום ולכבוש אותו" עליו ועל חברו הרש גולדברג-פולין, מרגיש כאילו ידע משהו.

משפחתו מספרת שענר השאיר אחריו כ-60 שירים, שהוקלטו באולפן הביתי שבנה בחדרו. השיר הראשון שלו יצא רק 12 ימים אחרי מותו. אני מכיר אינספור ראפרים, אבל עוד לא הכרתי אחד שצבר כל כך הרבה מוזיקה איכותית, כמעט מוכנה לצאת, מבלי להוציא אפילו שיר אחד החוצה. זה לא רק אוצר מוזיקלי חבוי, זה אוצר אנושי בלתי רגיל שמתגלה לציבור אחר מותו, ויש כל כך הרבה משפטים, מחשבות ורגעי אנושיות קטנים שמסתתרים בתוך השירים האלו, רק מחכים שתגלו אותם.

בשנה שעברה, עם הוצאת ה-EP הראשון של ענר "מבוא לענרכיזם", אביו משה שפירא סיפר כי הם מצאו שיר בו כתב ענר "מעדכן את הצוואה שלי, אם אני מת, תוציאו לי את האלבום'". עכשיו עם הוצאתו, ברור למה התכוון – זו צוואה מוזיקלית מובהקת, גם אם לא נוצרה או נכתבה ככזו. הערכים, תפיסת המציאות, הרצונות והשאיפות של הבחור הצעיר הזה מזכיר שהוא לא רק גיבור מלחמה, אלא גם גיבור מוזיקלי. מעשה הגבורה שלו רק מאבן את אמירותיו במציאות שאי אפשר להכחיש. אדם שללא ספק היה ממשיך כאמן, ומגיע רחוק עם היצירה שלנו.

ב-27 לחודש יערך אירוע השקת האלבום הזה, במוסך סובארו שבשכונת תלפיות בירושלים, שעבר הסבה מיוחדת לכבוד האירוע. ברי סחרוף ושאנן סטריט יתארחו, ובמהלך האירוע גם תושק "עמותת ענר", שמטרתה להנציח את מורשתו של ענר ולהוביל למיזמים חברתיים וחינוכיים ברוח ערכיו. אפשר רק לקוות שמשפחתו תוכל להמשיך להוציא מהמוזיקה שלו, שכן עד כה יצאו רק 16 שירים, ונשמע שלענר היה הרבה מה להגיד. הוא כתב זאת בעצמו, "העולם הוא בר חלוף, וככה אנשים/ המוזיקה לנצח מרחפת על פני המים" – ואחרי ששמענו את המוזיקה שיצר, זה ברור שהוא הרוויח את הזכות לרחף על פני המים לנצח, ושלנו יש את הזכות לקבל הצצה קטנה ולא מספקת לאדם שהיה, ולאמן שאיבדנו מבלי להכיר.
פרטים נוספים ורכישת כרטיסים באתר

• ❤ תרבות
• מוזיקאים
• ראפרים
• ראפ בעברית
• שבעה באוקטובר
• טור אישי

קוראים לי ס'. שרדתי את הנובה, וכבר שנתיים וחצי שאני בטיפול פסיכולוגי סביב מה שקרה לי בשבעה באוקטובר.
הרבה פעמים שואלים איך זה מרגיש "לחזור לשגרה". האמת היא שאין באמת חזרה. יש בעיקר תנועה בין מצבים. בימים כמו אלה שאנחנו חווים לאחרונה, ואולי מדויק יותר יהיה להגיד כבר שנתיים וחצי מאז שבעה באוקטובר, משהו בגוף לא נרגע. בין הלחץ לחרדה לחוסר הוודאות, התגובה הזו היא אנושית וגם צפויה. רק שאצלי, ואצל רבים כמוני, העוצמות גבוהות יותר. הרבה יותר.

>> משום מה חשבנו שמשרד התרבות צריך לדאוג לתרבות. נאיבים שכמונו
>> למה כאן 11 נותנים לנאשמת בפשע חמור את הבמה להתמסכן? שוב?!

נהוג לחשוב ש"טריגר" הוא משהו ברור: מראה, ריח, רעש. אבל לפעמים זה הרבה יותר עדין מזה. לפעמים זו רק תנועה אחת קטנה והגוף כבר עושה את החיבור לבד. הוא זוכר. הוא זוכר איך הרגשתי אז, והוא מגיב כאילו זה קורה עכשיו, גם אם המציאות אחרת.

התחושה המרכזית שמלווה אותי היום היא חוסר ודאות. לא רק לגבי מה שקורה עכשיו, אלא בעיקר לגבי העתיד. מתוך המקום הזה, אני רוצה לגעת בנושא שפחות מדברים עליו בגלוי: קנאביס. כשעולות תחושות חזקות של חרדה, לחץ ובלבול, הראש מתמלא ברעש בלתי פוסק. יש רגעים שבהם הרעש הזה נהיה בלתי נסבל, וכמעט בלי לשים לב, אני מוצא את עצמי פונה לעישון. לא מתוך בחירה מודעת, אלא מתוך ניסיון רגעי להשתיק, להנמיך את הווליום. אני יודע שזה לא בהכרח נכון לי. לא בהכרח בריא. אבל ברגעים האלה, ההווה מנצח. הצורך להרגיש קצת פחות גובר על המחשבה, על ההשלכות.

ואולי הדבר הכי מורכב בהרגל הזה הוא הבדידות. כי הרבה מהשימושים מתקיימים כשאתה לבד. לא רק מתוך הרגל, אלא גם מתוך חשש: איך זה ייראה, מה יגידו, איך ישפטו. המשפחה, החברים והסביבה. זה עשוי להיראות כמו בחירה, אך עמוק בפנים זה מרגיש אחרת לגמרי. ובקצה של זה נוצרת בדידות. כזו שמעמיקה את המעגל במקום לשבור אותו.

אני לא בטוח שיש לי סיכום מובהק לכל זה, אבל אם יש משהו קטן שלמדתי בדרך, הוא זה:
במקומות כאלה, יש חשיבות עצומה לחמלה.
חמלה כלפי עצמנו, כלפי המקומות בהם אנחנו מתקשים.
חמלה כלפי אחרים שמתמודדים ומתקשים, גם אם זה נראה אחרת מבחוץ, גם אם זה נראה שהם בוחרים בהתמכרות או יותר חזקים ממה שנדמה.
בימים כמו אלה, זה אולי הדבר הכי בסיסי והכי נחוץ שיש.
>> ס. הוא שורד פסטיבל נובה, המצוי בתהליך טיפולי במסגרתעמותת לב בטוח, המספקת טיפול נפשי לשורדי המסיבות מאז שבעה באוקטובר. העמותה מלווה בימים אלו כ-1,000 שורדים ובני משפחותיהם בטיפול נפשי, וביצעה עד כה מעל 60,000 שעות טיפול.

• טור אישי
• שבעה באוקטובר
• פסטיבל נובה
• קנאביס
• טראומה

>> שיר שני (תעקבו) היא זמרת-יוצרת, ג'אזיסטית בהשכלתה ובוגרת האקדמיה למוזיקה ולמחול לקראת אלבום בכורה על ספקטרום הפופ-R&B-ג'אז מודרני, עם נגיעות אלקטרוניות והפקה מוקפדת, כמה מטובי הנגנים בארץ (רועי חרמון, אליסאף בשארי ועוד) ותהליך יצירה שמלווה על ידי רועי אביטל (גארדן סיטי מובמבנט).שניהסינגלים הראשונים מתוכו כבר בחוץ. לכו לשמוע.אבל קודם תקראו עד הסוף.

>> מדינה הזייה: לארץ של אנשים חולמים דרוש חלום פסיכדלי טוב
>> העיר האלטרנטיבית של שלום גד משרטטת חיים של מוזיקאי בתל אביב

בשנה האחרונה, השאלה "מה הופך אותנו לאנושיים" הפכה משאלה פילוסופית בבית קפה למבחן הישרדות יומיומי. כשמקלפים מאיתנו את השכבות, אנחנו חיה. חיה שצריכה לאכול, להתרבות, למצוא מחסה. בשנים האחרונות, ובפרט בחודשים ובימים האלה, המציאות עושה הכל כדי להחזיר אותנו לשם – לבסיס החייתי, להישרדותי, למקום שבו אין פנאי ליופי.

אבל כאמנית, אני נלחמת על ההגדרה ההפוכה: אדם הוא לא רק מה שהוא אוכל, הוא מה שהוא יוצר. וכדי להפוך אדם לחיה לא צריך להרעיב אותו – מספיק לקחת לו את הספרים, את המוזיקה, את היכולת לראות צבע בתוך האפור של החדשות.התפיסה הזו צמחה אצלי מילדות – מהבוסטר במושב האחורי של האוטו, כשהייתי בת שלוש ואבא שלי תופף עם מקלות על ההגה לצלילי לד זפלין. מסבתא שלי, שגם בימים הכי קשים הקפידה על ביקורים באופרה, פיין דיינינג ולבוש אופנתי, כאילו מדובר בקו ההגנה האחרון של התרבות מול הברבריות.

בשנה האחרונה איבדתי את שניהם. אבא וסבתא, שנטעו בי את שני הקטבים האלה – הצד הפרוע, הרוקנרולי והחצוף, והצד ההדוק, התרבותי-קלאסי. הם הלכו לעולמם והשאירו אותי בתוך עולם שמרגיש פתאום נטול השגחה. בלעדיהם, קל מאוד לשקוע לתוך הייאוש הלבן-שחור של המציאות שלנו.

אבל לפני שזה קורה אני נזכרת בהם. באדם שהיה מתאים את השעון לכובע ואת הנעל לחגורה. מבחינתו, לצאת לרחוב תל אביבי בלבוש מוקפד ובחיוך צבעוני הייתה הצהרה: "אני אדם, לא רק יצור ששורד"; ובאישה שבזכותה כשאני רואה מנה במסעדה שמכבדת את המסורת שלה, או כשאני כותבת שיר שמנסה ללכוד רגע של חסד, אני יודעת שאני לא בורחת מהמציאות. אני נלחמת עליה.

המורשת שלהם, שעוברת לי בעורקים, היא לא רק פלייליסט של סיימון וגרפינקל או זיכרון של קונצרט בהיכל התרבות. היא ההבנה שכשהכל מסביב מאיים להפוך אותנו לגרסה הבסיסית והמפוחדת של עצמנו, האמנות היא לא לוקסוס. היא פשוט הדרך להישאר מי שאנחנו.

בכל פעם שאני מצביעה על מקום חדש שנפתח בעיר, בכל פעם שאני מתעקשת על טקסטורה בבגד או על דיוק במילים של שיר, אני מחזירה אותם לחיים לרגע. אני מזכירה לעצמי ששייכות היא לא רק דגל או אדמה – שייכות היא התרבות שגדלנו עליה. בלי הצבע הזה, אנחנו באמת רק עוד יצור בטבע.

• יוצרים כותבים
• טור אישי
• אינדי ישראלי