galshmu

קדימה דניאל: מבאנגרים של יום הזיכרון עד סופרגרופ עם עלמה גוב

‎גדלתי בישוב בהרי ירושלים. בתיכון הסבירו לנו שהדבר הכי טוב שתוכל לעשות זה להיות טייס, לוחם שייטת או בסיירת מטכ"ל. אחת המורות בשכבה הייתה מאוהבת בכל התלמידים שלה לשעבר שהפכו לטייסים והייתה מציינת אותם בעיניים בורקות בכל הזדמנות. היי! המורה! עזבי את הילדים במנוחה! כמו שאמרו חכמינו פינק פלויד. מצאתי את עצמי לבסוף בגדודים של חיל התותחנים (לא מספיק טוב דניאל, לא נורא, אתה שר יפה) וחלמתי להקליט את האלבום הראשון שלי כשאשתחרר. 

>> "אני רוצה לחיות": דיוויד לרנר וגלעד בלאש לא נכנעים למצב
>> רוצים תקווה? צפו בריאיון הזה של מעוז ינון עם ג'ון סטיוארט

‎באטמוספירת הבועה המיליטריסטית בה גדלתי, המקום המכובד והיחיד להופיע בו הוא כמובן טקס יום הזיכרון. כבר בתיכון הבשיל אצלי הרצון לשיר מול קהל וזו הייתה כמובן הזדמנות חשובה, מכובדת ויחידה אז קפצתי עליה.  הכנתי שלושה שירים לטקס – "הנסיך הקטן", "אבות ובנים" ו"שיר הרעות". אין עוררין, באנגרים, תוכנית לעניין, קדימה דניאל! להתאמן. 

לקראת הטקס תקף אותי פחד במה עם סיבות מוצדקות: בטקסים על המשתתפים לעמוד דום בשורות לאורך כל הטקס, הגורם המרכזי למקרי התעלפויות רבים שפקדו אותנו בטקסים ("מגפה כזאת", אמר רופא). הגיעה שעת הטקס ונעמדתי דום עם כל המשתתפים בקור המקפיא, חמושים בקפוצ׳ונים לבנים, ג׳ינסים כחולים, נטיפי נזלת ירוקים וקלסרים שחורים. הרמתי את המבט באימה כדי להסתכל מה הכמות המספרית שאעמוד מולה כשאשיר. הופתעתי לגלות חבורה של ילדים קטנים מהצופים ומסביבם חושך מוחלט. אמרתי לעצמי – טוב מסתבר שלא באו אנשים היום, אין מה לפחד, אפשר לשיר בביטחון. 

‎הגעתי לשיר האחרון,  "תכף אני ארצה שתלכו מפה", והדפים המתגוששים ברוח של הרי ירושלים באמת הקשיבו לי הלכו והתעופפו הרחק הרחק מהפסנתר. ניחשתי את שאר האקורדים והמילים, מעולם לא ידעתי תווים אבל התברכתי בשמיעה וכמו ילד בן 17 דיכאוני למופת זכרתי את כל המילים לשירים של האלבום הראשון של אביתר בנאי. ההופעה נגמרה ואבא שלי רץ אלי בהתרגשות : "דניאל ! איזה יופי! איך היה לך אומץ?", עניתי לו: "אבא, אלה רק היו כמה ילדודס מהצופים". הוא פתח את הפלאפון והראה לי סרטון מקצה האמפי תיאטרון, הסתבר שהיו שם מאות אנשים, פנסי התאורה המסנוורים הגנו עליי. מאותו ערב הבנתי שאני מסוגל לשיר מול קהל ושזה היעוד והחלום שלי. 

כשהשתחררתי לקחתי את כל החסכונות שהיו לי, ובמקום לחפש את עצמי במזרח הייתי מחפש חניה פעם בשבוע ברחוב נחמני בתל אביב, שם הקלטתי את האלבום הראשון שלי ביחד עם יוגב גלוסמן המפיק הגאון והאגדי. כתבתי לו: "היי, אני ממש אוהב את העבודות שלך וכל מה שאתה עושה מדהים בעיניי, אשמח לשלוח לך סקיצות" והוא ענה: "בטח אשמח לשמוע!". 

אחרי שהוא הקשיב הוא כתב לי שהוא אהב ונפגשנו, היה חיבור מיידי. אהבתי כל רעיון שהוא הציע והתרגשתי בכל הקלטת כלי נגינה (יוגי מנגן על הכל). במהלך הסשנים הייתי יושב צמוד לעמדת המחשב, מסתכל ולומד, דבר שמאוד ישרת אותי בהמשך הדרך. העבודה על האלבום הגיעה לסיומה וחיפשתי נגנים ללהקה שתלווה אותי. נתקלתי בסרטון מדהים באינסטגרם של בחור העונה לשם טל איפרגן שמנגן על גיטרה כל מיני צלילים שנשמעים כמו כל דבר חוץ מגיטרה, הייתי מתאר את זה כמו – ציפורי שיר, חלליות, אמביאנט, המון רגש, העתיד. הגבתי לו על כמה דברים עד שהוא קלט שאני בקטע שלו (ממש רומנטי) וקבענו להיפגש. 

הוא הגיע לאולפן (שהיה אז חדר השינה שלי) וראה את הפוסטר הענק המתנוסס על הקירות ובפוסטר מי אם לא – ג׳ון, ג׳ורג׳, פול ורינגו. איפר שאל: "אתה אוהב את הביטלס?"; עניתי לו שמאד והוא סיפר לי שבכל שנה מקיימים ערב ביטלס במושב שלו, מושב ערוגות. הוא אמר לי: "תבחר שלושה שירים, אני אארגן לנו להקה ונופיע". הייתי רעב להופיע כמו אדם שלא הופיע מאז טקס יום הזיכרון בישוב שלו. את "הרעות" החליף "Julia", "הנסיך הקטן" הפך ל"Across the universe" ו"אבות ובנים" הפך ל"Don’t let me down". אין עוררין, באנגרים, תוכנית לעניין, קדימה דניאל! להתאמן. 

קבענו חזרה עם הלהקה במושב ערוגות. בכניסה למושב חיכו לי שני טורים אין סופיים של עצים זקנים עוצרי נשימה שמלווים אותך לאורך כל הנסיעה עד ליעד. חניתי והתקדמתי לחדר החזרות. ממש כמו בשיר ראיתי ערימה של חברה על הדשא, נערים מגניבים מנגנים, מעשנים ומדברים על אמנות. הייתי בהלם מוחלט. זה הרגע הזה ב"קונג פו פנדה" שהגיבור מגלה את עיירת הפנדות האבודה והסודית בה גדל והוא אפילו לא זוכר שנולד שם. הגעתי הביתה. 

החזרה החלה והעיבודים זרמו כמו קסם. בסיום ההרצה הראשונה היה לכולנו מבט בעיניים של אנשים שנועדו לנגן ביחד לנצח, ידעתי שאני במקום הנכון עם האנשים הנכונים. דניאל, איפר, רותם ומשלי צוות המחץ! ניתן לתאר את האופוריה בפתגם שזקן משוגע אמר פעם: "ביחד ננצח". 

ערב הביטלס החל, התרגשתי מאוד, ההופעה שלנו הייתה ממש טובה ואנשים שמחו, כשירדתי מהבמה פגשתי את עלמה גוב. הכרתי את האלבום שלה ונפגשנו כבר בחזרות אבל הייתי ביישן. היא אמרה: "היה ממש יפה, אתה נשמע כמו ג'ף באקלי". אמרתי לה שהיא מגזימה ושגם ההופעה שלה הייתה מדהימה והיה לנו חיבור מיידי. 

כמה ימים עברו ונפגשנו לנגן במושב. יצאנו לעשן סיגריה ואיפר אמר לי שאם ארצה הם ישמחו להיות הלהקה שלי. התרגשתי כל כך. הם הנגנים הכי טובים שאני מכיר והאנשים הכי חמודים שיש. צוות המחץ. אני כמובן אמרתי ישר כן (I do) והתחלנו לעבוד. ראינו שחסר לנו שני נגנים ואיפר אמר שאתן לו לדאוג לזה. בערב הוא התקשר אלי ואמר לי ששני "נגנים" (דגש רב על הגרשיים) העונים לשם עלמה גוב ואיתמר שדות רוצים להצטרף ללהקה. שוב התרגשתי בטירוף והתחלנו לעבוד. 

מאז הפכנו למשפחה אמיתית של אנשים שאוהבים וכמהים למוסיקה יצירה ואומנות. אני מזכיר לעצמי שזו זכות שיש סביבי אנשים מוכשרים ואמיתיים כאלו, זה החלום שתמיד חלמתי להגשים ואני אסיר תודה על כך. המשפחה המאמצת שלי גם מנגנת באלבום החדש שיצא לפני חודש – רותם שטיין על התופים, טל איפרגן על גיטרות, תיתי (Allan Tune) על כלים והפקות, שיר עם עלמה, אבשלום ניפו בכתיבת המילים, עמרי קפלן בהפקה ולהקה. תוצר של חברות אמיתית ותשוקה למוזיקה (עם עוד רבים וטובים!); בשישי הקרוב אגיע למרץ 2 עם הלהקה שלי לחגוג את צאת האלבום החדש והשני שלי, "אחרי הסוף לפני הנפילה". בתקופה של מציאות שעולה על כל דמיון, ההופעה הזו חשובה לי מתמיד והזכות לעלות לשיר ולנגן, לא מובנית מאליה.
>> דניאל יצחקי // "אחרי הסוף לפני הנפילה" – מופע בכורה // שישי 17.4 21:30, המרץ2 // שביל המרץ 2 תל אביב // כרטיסים כאן