‎גדלתי בישוב בהרי ירושלים. בתיכון הסבירו לנו שהדבר הכי טוב שתוכל לעשות זה להיות טייס, לוחם שייטת או בסיירת מטכ"ל. אחת המורות בשכבה הייתה מאוהבת בכל התלמידים שלה לשעבר שהפכו לטייסים והייתה מציינת אותם בעיניים בורקות בכל הזדמנות. היי! המורה! עזבי את הילדים במנוחה! כמו שאמרו חכמינו פינק פלויד.מצאתי את עצמי לבסוף בגדודים של חיל התותחנים (לא מספיק טוב דניאל, לא נורא, אתה שר יפה) וחלמתי להקליט את האלבום הראשון שלי כשאשתחרר.

>> "אני רוצה לחיות": דיוויד לרנר וגלעד בלאש לא נכנעים למצב
>> רוצים תקווה? צפו בריאיון הזה של מעוז ינון עם ג'ון סטיוארט

‎באטמוספירת הבועה המיליטריסטית בה גדלתי, המקום המכובד והיחיד להופיע בו הוא כמובן טקס יום הזיכרון. כבר בתיכון הבשיל אצלי הרצון לשיר מול קהל וזו הייתה כמובן הזדמנות חשובה, מכובדת ויחידה אז קפצתי עליה. הכנתי שלושה שירים לטקס – "הנסיך הקטן", "אבות ובנים" ו"שיר הרעות". אין עוררין, באנגרים, תוכנית לעניין, קדימה דניאל! להתאמן.

לקראת הטקס תקף אותי פחד במה עם סיבות מוצדקות: בטקסים על המשתתפים לעמוד דום בשורות לאורך כל הטקס, הגורם המרכזי למקרי התעלפויות רבים שפקדו אותנו בטקסים ("מגפה כזאת", אמר רופא).הגיעה שעת הטקס ונעמדתי דום עם כל המשתתפים בקור המקפיא, חמושים בקפוצ׳ונים לבנים, ג׳ינסים כחולים, נטיפי נזלת ירוקים וקלסרים שחורים. הרמתי את המבט באימה כדי להסתכל מה הכמות המספרית שאעמוד מולה כשאשיר. הופתעתי לגלות חבורה של ילדים קטנים מהצופים ומסביבם חושך מוחלט. אמרתי לעצמי – טוב מסתבר שלא באו אנשים היום, אין מה לפחד, אפשר לשיר בביטחון.

‎הגעתי לשיר האחרון,"תכף אני ארצה שתלכו מפה", והדפים המתגוששים ברוח של הרי ירושלים באמת הקשיבו לי הלכו והתעופפו הרחק הרחק מהפסנתר. ניחשתי את שאר האקורדים והמילים, מעולם לא ידעתי תווים אבל התברכתי בשמיעה וכמו ילד בן 17 דיכאוני למופת זכרתי את כל המילים לשירים של האלבום הראשון של אביתר בנאי.ההופעה נגמרה ואבא שלי רץ אלי בהתרגשות : "דניאל ! איזה יופי! איך היה לך אומץ?", עניתי לו: "אבא, אלה רק היו כמה ילדודס מהצופים". הוא פתח את הפלאפון והראה לי סרטון מקצה האמפי תיאטרון, הסתבר שהיו שם מאות אנשים, פנסי התאורה המסנוורים הגנו עליי. מאותו ערב הבנתי שאני מסוגל לשיר מול קהל ושזה היעוד והחלום שלי.

כשהשתחררתי לקחתי את כל החסכונות שהיו לי, ובמקום לחפש את עצמי במזרח הייתי מחפש חניה פעם בשבוע ברחוב נחמני בתל אביב, שם הקלטתי את האלבום הראשון שלי ביחד עם יוגב גלוסמן המפיק הגאון והאגדי.כתבתי לו: "היי, אני ממש אוהב את העבודות שלך וכל מה שאתה עושה מדהים בעיניי, אשמח לשלוח לך סקיצות" והוא ענה: "בטח אשמח לשמוע!".

אחרי שהוא הקשיב הוא כתב לי שהוא אהב ונפגשנו, היה חיבור מיידי. אהבתי כל רעיון שהוא הציע והתרגשתי בכל הקלטת כלי נגינה (יוגי מנגן על הכל). במהלך הסשנים הייתי יושב צמוד לעמדת המחשב, מסתכל ולומד, דבר שמאוד ישרת אותי בהמשך הדרך.העבודה על האלבום הגיעה לסיומה וחיפשתי נגנים ללהקה שתלווה אותי. נתקלתי בסרטון מדהים באינסטגרם של בחור העונה לשם טל איפרגן שמנגן על גיטרה כל מיני צלילים שנשמעים כמו כל דבר חוץ מגיטרה, הייתי מתאר את זה כמו – ציפורי שיר, חלליות, אמביאנט, המון רגש, העתיד. הגבתי לו על כמה דברים עד שהוא קלט שאני בקטע שלו (ממש רומנטי) וקבענו להיפגש.

הוא הגיע לאולפן (שהיה אז חדר השינה שלי) וראה את הפוסטר הענק המתנוסס על הקירות ובפוסטר מי אם לא – ג׳ון, ג׳ורג׳, פול ורינגו. איפר שאל: "אתה אוהב את הביטלס?"; עניתי לו שמאד והוא סיפר לי שבכל שנה מקיימים ערב ביטלס במושב שלו, מושב ערוגות. הוא אמר לי: "תבחר שלושה שירים, אני אארגן לנו להקה ונופיע".הייתי רעב להופיע כמו אדם שלא הופיע מאז טקס יום הזיכרון בישוב שלו. את "הרעות" החליף "Julia", "הנסיך הקטן" הפך ל"Across the universe" ו"אבות ובנים" הפך ל"Don’t let me down". אין עוררין, באנגרים, תוכנית לעניין, קדימה דניאל! להתאמן.

קבענו חזרה עם הלהקה במושב ערוגות. בכניסה למושב חיכו לי שני טורים אין סופיים של עצים זקנים עוצרי נשימה שמלווים אותך לאורך כל הנסיעה עד ליעד. חניתי והתקדמתי לחדר החזרות. ממש כמו בשיר ראיתי ערימה של חברה על הדשא, נערים מגניבים מנגנים, מעשנים ומדברים על אמנות. הייתי בהלם מוחלט. זה הרגע הזה ב"קונג פו פנדה" שהגיבור מגלה את עיירת הפנדות האבודה והסודית בה גדל והוא אפילו לא זוכר שנולד שם. הגעתי הביתה.

החזרה החלה והעיבודים זרמו כמו קסם. בסיום ההרצה הראשונה היה לכולנו מבט בעיניים של אנשים שנועדו לנגן ביחד לנצח, ידעתי שאני במקום הנכון עם האנשים הנכונים. דניאל, איפר, רותם ומשלי צוות המחץ! ניתן לתאר את האופוריה בפתגם שזקן משוגע אמר פעם: "ביחד ננצח".

ערב הביטלס החל, התרגשתי מאוד, ההופעה שלנו הייתה ממש טובה ואנשים שמחו, כשירדתי מהבמה פגשתי את עלמה גוב. הכרתי את האלבום שלה ונפגשנו כבר בחזרות אבל הייתי ביישן. היא אמרה: "היה ממש יפה, אתה נשמע כמו ג'ף באקלי". אמרתי לה שהיא מגזימה ושגם ההופעה שלה הייתה מדהימה והיה לנו חיבור מיידי.

כמה ימים עברו ונפגשנו לנגן במושב. יצאנו לעשן סיגריה ואיפר אמר לי שאם ארצה הם ישמחו להיות הלהקה שלי. התרגשתי כל כך. הם הנגנים הכי טובים שאני מכיר והאנשים הכי חמודים שיש. צוות המחץ. אני כמובן אמרתי ישר כן (I do) והתחלנו לעבוד. ראינו שחסר לנו שני נגנים ואיפר אמר שאתן לו לדאוג לזה.בערב הוא התקשר אלי ואמר לי ששני "נגנים" (דגש רב על הגרשיים) העונים לשם עלמה גוב ואיתמר שדות רוצים להצטרף ללהקה. שוב התרגשתי בטירוף והתחלנו לעבוד.

מאז הפכנו למשפחה אמיתית של אנשים שאוהבים וכמהים למוסיקה יצירה ואומנות. אני מזכיר לעצמי שזו זכות שיש סביבי אנשים מוכשרים ואמיתיים כאלו, זה החלום שתמיד חלמתי להגשים ואני אסיר תודה על כך.המשפחה המאמצת שלי גם מנגנת באלבום החדש שיצא לפני חודש – רותם שטיין על התופים, טל איפרגן על גיטרות, תיתי (Allan Tune) על כלים והפקות, שיר עם עלמה, אבשלום ניפו בכתיבת המילים, עמרי קפלן בהפקה ולהקה. תוצר של חברות אמיתית ותשוקה למוזיקה (עם עוד רבים וטובים!);בשישי הקרוב אגיע למרץ 2 עם הלהקה שלילחגוג את צאת האלבום החדש והשני שלי, "אחרי הסוף לפני הנפילה". בתקופה של מציאות שעולה על כל דמיון, ההופעה הזו חשובה לי מתמיד והזכות לעלות לשיר ולנגן, לא מובנית מאליה.
>> דניאל יצחקי //"אחרי הסוף לפני הנפילה" – מופע בכורה // שישי 17.4 21:30, המרץ2 // שביל המרץ 2 תל אביב //כרטיסים כאן

• יוצרים כותבים
• אינדי ישראלי
• טור אישי

>> דיוויד לרנר וגלעד בלושטיין, מוזיקאים דרום תל אביביים (ובני זוג), שחררו במהלך המלחמה באיראן שני סינגלים "Sigaria" ו-"Paris Tokyo" שכבר הספיקו לעורר דיבור רציני בסצינה (מי שמכיר מכיר). רגע לפני הפסקת האש, ביקשנו מהם לכתוב על מה שנשאר מהחיים בין אזעקה לאזעקה. התוצאה לפניכם.

>> רוצים תקווה? צפו בריאיון הזה של מעוז ינון עם ג'ון סטיוארט
>> "אל תשאלי, שמעתי פיצוץ מטורף והבניין של הסטודיו שלך קרס"

—————————-

הִבְהֻב הַמְּצִיאֻת בְּתֹךְ הַמְדֻמֶּה
הֻא כְּאֹת אַרְגָּעָה אַחֲרֵי אֹת אַזְעָקָה.
צְעָדִים אִלְּמִים כְּמוֹ עַל אַדְמַת יָרֵחַ.
שֻׁם דָּבָר לֹא מֹשֵׁך וְלֹא נֹפֵל.
בְּדַלֵּי דַּלֻתּ טִפְטֵף גֶּשֶׁם
צְפִירַת הָאַרְגָּעָה.
אבות ישורון

אנחנו מתעוררים. אתה עוד במיטה, קמתי לעשן סיגריה. בחוץ מלחמה, אבל שקט עכשיו. אפשר לשמוע את ציוץ הציפורים. אור נעים של בוקר נכנס מהחלון ושוטף את הדירה. אתה עדיין עם כיסוי העיניים, גונב עוד כמה דקות של שינה. אשליה מתוקה של נורמליות.החיים נדחסים למרווחים שבין אזעקה לאזעקה, ואנחנו מתקרבים ומתרחקים מידי יום. המציאות מורטת עצבים. מזכירה מדי יום את מה שקל לפעמים לשכוח בימים כתיקונם: אנחנו רוצים לחיות. יש רגעים שבהם האיום הקיומי מאיים גם על הקשר. אבל גם הוא רוצה לחיות.

אנחנו מוזיקאים. האם מוזיקאי הוא עובד חיוני? המשק ישרוד גם בלעדיו. אבל המוזיקה חיונית עבורינו. לכן הקמנו ״אולפן״ בחדר השינה של גלעד בקישון פינת פלורנטין והתחלנו לנגן. בתוך אחד המרווחים שבין אזעקה לאזעקה נולדו שני שירים: "Sigaria" ו-"Paris Tokyo".

"Sigaria", שהוא למעשה גרסת כיסוי לשיר של אבישג כהן רודריגז מלהקת cumgirl8 (תקשיבו לה ולהן), עוסק בהתמכרות. אבל לא רק לניקוטין. הסיגריה היא כלי עזר, דרך להחזיק את הגוף כשהמילים לא באות. ואז, לאט, היא הופכת לרודן (סקסי יש לציין). הזמן מתחלק לדקות שבין סיגריה לסיגריה.

"זה שקוף מה שמתחולל אצלך" היא שורה מטלטלת. המבט הזה, שרואה דרכך – וכל הרגעים האלה שבהם העור שקוף, דק, בלתי נראה, וכל הפּנים נשפך החוצה. "אני רואה את זה נשפך ממך (…) תוציאי את הסיגריה מהפה", שורות שהרגישו רלוונטיות לעכשיו. הניעור הזה, האיפוס, שאולי נעשה מכוונה טובה ואולי קצת בזדון, שלח אותנו להפקה מועדונית יותר מהמקור. ההתפקעות של הפנים אל החוץ ביקשה עוד דרמה וגותיקה. דרך האלקטרוקלאש והסינתפופ התסכול והייאוש שבשיר הפכו לחסרי עכבות ומשולחי רסן.

לכל אחד יש את ה"סיגריה" שלו – הרגל, מנגנון הישרדות, משהו שהוא גם מפלט וגם כלא. אבל במציאות של מלחמה, החולשות הקטנות האלה נדחקות הצידה. אין מקום לטרגדיות יומיומיות. הניסיון להיגמל, הכישלון, הבושה – כולם מתגמדים מול הזוועה הקולקטיבית. וכאן מתגלה סכנה אחרת: כשהדיטיילז נעלמים, המציאות משטחת את הזהות. אם הכל מתגמד ל"נו, אז מה", אתה נהיה פלקט. נער פוסטר כל-ישראלי.המעבר מהאישי לפוליטי, במצב כזה, כמעט בלתי נמנע. גם המטאפורות האינטימיות ביותר נטענות במשמעות ציבורית. הסיגריה הופכת לאקדח מעשן. מה שהיה פרטי נהיה קולקטיבי.

מהתסכול הזה נולד "Paris Tokyo". זהו שיר על תנועה שלא מתממשת. על שמות של ערים והקסם הזר שלהן, על אפשרות של מקום אחר, על הרצון לעזוב – ועל חוסר היכולת להחליט. בין להילחם על המקום הזה לבין לברוח ממנו, אין הכרעה. יש רק דיאלקטיקה מתמשכת, שמתקיימת בגוף לפני שהיא מתנסחת במילים.

לא פעם שאלנו את עצמנו למה ליצור מוזיקה במצב כזה. את מי זה בכלל מעניין עכשיו.יתכן שהתשובה הפשוטה לשאלה הראשונה היא שליטה. עיסוק ביצירה, בקידום, בתדמית – כל אלה מאפשרים להחזיר תחושת סוכנות במציאות שבה היא נשללת. הפוקוס זז מהמצב למצב שלנו. אבל זו לא רק הסחה. יש כאן גם ניסיון להניף יד, להשמיע קול, לקרוא להתעוררות.

אלא שהקריאה הזו מתנגשת עם עובדה לא נוחה: אנחנו יודעים להסתגל. אנחנו מחכים. שורדים. ממשיכים. ודווקא היכולת הזאת, שלכאורה מעידה על חוזק, הופכת לתמרור אזהרה. לא סופרפאוור, אלא תעודת עניות. כי ההסתגלות מרדימה. היא גורמת לנו לשכוח שמגיע לכולנו יותר. היא גורמת לנו להעלים עין מהעוולות שמתבצעות בשמנו, ולא פחות מכך – מהעוולות שנעשות כלפינו.

בתל אביב נוצרה צורה אחרת של תגובה: לא מאבק אידיאולוגי, אלא התעקשות על המשך החיים. לשבת בבית קפה, ללכת למסיבה, לרוץ למקלט כשצריך. קבלה של המצב, לצד הידיעה שהוא מחמיר. סוג של הישרדות דרך שגרה.אבל גם כאן מתעוררת שאלה: האם זה עדיין פורקן, או שאולי זו הדחקה? אם פעם הרחבה הייתה מקום של חיכוך – בין אישי לפוליטי, בין זהויות שונות – היום היא מתפצלת לסקטורים, לקבוצות שמהדהדות את עצמן. כור ההיתוך מתפרק.

ובתוך הפירוק הזה, רבים כבר עוזבים. או חושבים לעזוב. גם מי שנשאר נע בין אהבה למקום לבין תחושת מחנק. "Paris Tokyo" נולד בדיוק שם: בין הדחף לחיות במקום חפץ חיים לבין ההכרח להישאר, בין האפשרות לדמיין מקום אחר לבין האינרציה של החיים כאן.
ובסוף, למרות הכל, נשארת העובדה הפשוטה, החותכת:
אנחנו עדיין כאן.

• יוצרים כותבים
• טור אישי
• מלחמת איראן
• אינדי ישראלי

על דבר אחד אפשר לסמוך במדינה הזאת: עולם התרבות בתל אביב לא נכנע. גם בזמן מגפה, גם בזמן מלחמות, גם (ואולי בעיקר) כשהכל סגור ועצוב, מוסדות התרבות והיוצרים לא מפסיקים לחפש דרכים להגיע אל הקהל. אחרי שכבר התבשרנו על מתווה ההופעות של המרץ 2 ועל המרתף החתרני של בית רדיקל, מצטרף אליהם עכשיו גם מרכז ענב עם עוד פריים-לוקיישן מוגן להופעות חיות.

>> עד שיבוא שלום: 12 תערוכות להתאוורר איתן מהמלחמה בסופ"ש
>> "צבע סגול": במרץ 2 הרימו סדרת מופעי 360 אינטימיים לימי המלחמה
>> בתזמון מושלם: בית רדיקל משיקים חלל הופעות חדש במרתף המוגן

תחת ההבטחה "לא עוצרים את המוזיקה גם במהלך המלחמה", מיזם "עיר מקלט" של מרכז ענב של עיריית תל אביב-יפו בשיתוף גן עופר, יוצא לדרך בסדרת מופעי מוזיקה חיים, כשהליינאפ צפוי להכיל זמרים, זמרות והרכבי רוק, אינדי והיפ הופ. ההופעות מתקיימות מול שוהי המקלט הציבורי הממוקם בקומה -2 בגן עופר (בואו לשהות!) ומשודרים לייב ברשת בעמוד הפייסבוק של מרכז ענב.

בסדרת המופעים, שהחלה אתמול ומתקיימת מדי יום (למעט שישי-שבת) בשעה 19:00, יתארחו בין היתר אמנים שפונו מביתם עקב פגיעת הטיל בתל אביב ביומה השני של המלחמה. אתמול פתח את הסדרה אלישע בנאי, הערב (חמישי) מופיעה דניאל רובין, בימים ראשון ושני צפויים להופיע יהוא ירון ונעם רותם, ובהמשך נתבשר על אמנים נוספים. כל ההופעות – ללא תשלום.

מיזם "עיר מקלט" נוסד לראשונה במסגרת מבצע "עם כלביא" ביוני 2025, מתוך התפיסה שתרבות היא חלק בלתי נפרד מההוויה התל אביבית ומהזהות של מרכז ענב. הוא לא חדל מלפעול, ליזום ולקיים אירועים שמספקים הפוגה ומזון לנשמה לאוהבי התרבות, ובמה לאמנים שפעילותם נפגעה עקב סגירת מוסדות התרבות השונים. המיזם מתקיים כחלק מפעילות מרכז המוזיקה בענב ובתמיכת משרד התרבות והספורט.

"'תל אביב בלי הפסקה' עבורנו היא לא רק סיסמא אלא דרך חיים", אמר תומר כהן מנכ"ל מרכז ענב לתרבות. "הפעם, מלבד האפשרות לספק לבאי המקלט במקום מושבנו בגן עופר הפוגה מהחדשות והאזעקות, יש לנו ולשותפים שלנו בעיריית תל אביב-יפו רצון לתמוך גם בחברינו היוצרים שביתם נפגע במלחמה. נמשיך לקיים אירועים ומיזמים בהתאם להנחיות ותוך שמירה על ביטחון הקהל".

• ❤ תרבות
• הופעות
• מרכז ענב
• אינדי ישראלי

>> שיר שני (תעקבו) היא זמרת-יוצרת, ג'אזיסטית בהשכלתה ובוגרת האקדמיה למוזיקה ולמחול לקראת אלבום בכורה על ספקטרום הפופ-R&B-ג'אז מודרני, עם נגיעות אלקטרוניות והפקה מוקפדת, כמה מטובי הנגנים בארץ (רועי חרמון, אליסאף בשארי ועוד) ותהליך יצירה שמלווה על ידי רועי אביטל (גארדן סיטי מובמבנט).שניהסינגלים הראשונים מתוכו כבר בחוץ. לכו לשמוע.אבל קודם תקראו עד הסוף.

>> מדינה הזייה: לארץ של אנשים חולמים דרוש חלום פסיכדלי טוב
>> העיר האלטרנטיבית של שלום גד משרטטת חיים של מוזיקאי בתל אביב

בשנה האחרונה, השאלה "מה הופך אותנו לאנושיים" הפכה משאלה פילוסופית בבית קפה למבחן הישרדות יומיומי. כשמקלפים מאיתנו את השכבות, אנחנו חיה. חיה שצריכה לאכול, להתרבות, למצוא מחסה. בשנים האחרונות, ובפרט בחודשים ובימים האלה, המציאות עושה הכל כדי להחזיר אותנו לשם – לבסיס החייתי, להישרדותי, למקום שבו אין פנאי ליופי.

אבל כאמנית, אני נלחמת על ההגדרה ההפוכה: אדם הוא לא רק מה שהוא אוכל, הוא מה שהוא יוצר. וכדי להפוך אדם לחיה לא צריך להרעיב אותו – מספיק לקחת לו את הספרים, את המוזיקה, את היכולת לראות צבע בתוך האפור של החדשות.התפיסה הזו צמחה אצלי מילדות – מהבוסטר במושב האחורי של האוטו, כשהייתי בת שלוש ואבא שלי תופף עם מקלות על ההגה לצלילי לד זפלין. מסבתא שלי, שגם בימים הכי קשים הקפידה על ביקורים באופרה, פיין דיינינג ולבוש אופנתי, כאילו מדובר בקו ההגנה האחרון של התרבות מול הברבריות.

בשנה האחרונה איבדתי את שניהם. אבא וסבתא, שנטעו בי את שני הקטבים האלה – הצד הפרוע, הרוקנרולי והחצוף, והצד ההדוק, התרבותי-קלאסי. הם הלכו לעולמם והשאירו אותי בתוך עולם שמרגיש פתאום נטול השגחה. בלעדיהם, קל מאוד לשקוע לתוך הייאוש הלבן-שחור של המציאות שלנו.

אבל לפני שזה קורה אני נזכרת בהם. באדם שהיה מתאים את השעון לכובע ואת הנעל לחגורה. מבחינתו, לצאת לרחוב תל אביבי בלבוש מוקפד ובחיוך צבעוני הייתה הצהרה: "אני אדם, לא רק יצור ששורד"; ובאישה שבזכותה כשאני רואה מנה במסעדה שמכבדת את המסורת שלה, או כשאני כותבת שיר שמנסה ללכוד רגע של חסד, אני יודעת שאני לא בורחת מהמציאות. אני נלחמת עליה.

המורשת שלהם, שעוברת לי בעורקים, היא לא רק פלייליסט של סיימון וגרפינקל או זיכרון של קונצרט בהיכל התרבות. היא ההבנה שכשהכל מסביב מאיים להפוך אותנו לגרסה הבסיסית והמפוחדת של עצמנו, האמנות היא לא לוקסוס. היא פשוט הדרך להישאר מי שאנחנו.

בכל פעם שאני מצביעה על מקום חדש שנפתח בעיר, בכל פעם שאני מתעקשת על טקסטורה בבגד או על דיוק במילים של שיר, אני מחזירה אותם לחיים לרגע. אני מזכירה לעצמי ששייכות היא לא רק דגל או אדמה – שייכות היא התרבות שגדלנו עליה. בלי הצבע הזה, אנחנו באמת רק עוד יצור בטבע.

• יוצרים כותבים
• טור אישי
• אינדי ישראלי

>> עידו פטרושקה(כדאי שתעקבו), ירושלמי מלידה ו"ווירדו ישראלי אמיתי" כפי שכונה פעם, לא כותב שירים כדי לייפות את המציאות. הסינגל החדש שלו, "גלוחי העורף", הוא קפסולת זמן ירושלמית של מרכז העיר, פיצוציות, ביליארד רון, כיכר ציון, כיכר החתולות, נוער אבוד וכוחות מעורבים של עוני, זהות וחיפוש. פטרושקה סובל מפוסט טראומה משירותו הצבאי ובשבעה באוקטובר שהה בעוטף עזה, חוויה שבאה לידי ביטוי ביצירתו. כעת, רגע לפני שהשירים יוצאים אל העולם, ביקשנו ממנו לחזור לעיר שעיצבה אותו, ובקטע לא ברור הוא הסכים.

>> מלחמה וצ'יל: 9 ספוטים שתל אביבים אוהבים להירגע בהם
>> עוד ניפגש: 9 מוסדות תרבות עצמאית שתל אביבים אוהבים במיוחד

1. הקסטה/התקליט

שני ברים עם דלת של מעבר ביניהם, כמו תעלה תת קרקעית מתחת לים, ובהם ביליתי בערך 15 אחוז ממשך החיים שלי עד כה. כשאני חושב עליהם אני רואה שיכרות עמוקה ומאושרת, שבה ישבתי לבד או בין חברים וכתבתי את השירים שלי – באופן ישיר ויזום – או בריחוף הדמיון המימי של השיכור, שאחר כך הוביל לשירים ממש, או לשירים שנשכחו ונשארו שם בברים, ואולי יחזרו יום אחד מהמקום הנחבא שלהם במוח. זה קרה כבר בעבר.
הורקנוס 1 ירושלים

2. מדרגות בשכונת נחלאות

יש מדרגות בשכונת נחלאות שתמיד אני מהופנט מהן. הן מוקשתות כאלה ויש להן פסים של אבנים קטנות למטה והן כלכך יפות, ואין להן עמוד תומך ולא ברור איך הן לא נופלות עם איזה חרדי מסכן שיעבור עליהן, ואני עובר לידן תמיד ובודק שהן עוד שלמות, כמו בכל פעם שאני בא לבקר בירושלים עצמה, שגם לה אין שום עמוד תומך ויום אחד חרדי מסכן ידרוך עליה ויפול איתה.

3. ברכיהו

יש בבית הכרם, השכונה שגדלתי בה, פסל של איש שמחזיק את הראש שלו. כילד זה העיף לי תמוח וגם היום אני מתרגש לראות אותו. הוא נמצא בין רחוב המייסדים לרחוב ביאליק. האיש בפסל הזה עייף מאוד וצריך להניח את הראש שלו על הידיים קצת, אולי בגלל הבדידות.

אמיתי קארו, "ברכיהו"

4. ספסל ברחוב ביאליק

יש ספסל שבו אני וחברי היקר גדי היינו יושבים עליו ומעשנים סיגריות בגיל צעיר כשהיה אסור, והוא נמצא בגן ציבורי ברחוב ביאליק. מאוד קרוב לפסל, והספסל הזה שלנו.

5. מוזיאון ישראל

מוזיאון ישראל הוא אחד המוזיאונים הטירוף בעולם, ובאופן אישי הוא היה מגרש המשחקים שלי, כי אמא שלי היתה שם אוצרת ראשית באגף הנוער וסבא שלי (ארכיאולוג סלב) היה האוצר של היכל הספר (המגילות הגנוזות). אני הסתובבתי שם כמו בעל הבית בכל קיץ בקייטנות שבהן התפרעתי, וכתוצאה מכך היו מתקשרים לאמא שלי לקחת אותי. והיא כעסה מאוד.

6. ביליארד רון

המקום האהוב שבו ביליתי את כל שעות הלימודים שלי בכיתה י׳. היינו משחקים כל יום באדיקות, מוקפים בעשן סיגריות שלנו ושל חרדים שבאבניקים, רוסים וערבים. היינו מניחים את הסיגריה על קצה השולחן ומכים. שם היו שיחות וצחוקים אגדיים, ובירה ללא אפליית קטינים. האחראי – הבן של הבעלים, בן השש עשרה, תמיד ישב מאחורי השולחן שלו, וחברה שלו בת השלוש עשרה ישבה עליו.
הלל 18 ירושלים

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
אחרי שבעה באוקטובר (שבו שהיתי בעוטף עזה וחיי ניצלו בזכות אחראי הביטחון הגיבור של קיבוץ גבים), חזרתי לירושלים והלכתי עם חבריי להתנדב בחלוקת מזון ובגדים למפונים מהעוטף. המקום שהוקדש לזה היה בניין בית הספר למשחק, ניסן נתיב. והחוויה המשותפת של אנשים מעולים, ירושלמים ברובם, שבאו לשם לעבוד בהתנדבות וכולם (בערך מאתיים איש פרט לאישה מבוגרת אחת) היו ממחנה המחאה (זה היה מאוד ברור), אבל מצד שני היו חילונים ודתיים על כל הספקטרום, וביחד בעבודה הזו קצת ריפאנו את תחושת חוסר האונים שכולנו חשנו באותם ימים.

איזו יצירה נתנה לך כוח תקווה או השראה לאחרונה?
יצירה שנתנה לי כח היא באופן כללי המוזיקה של ברק כהן. היכולת של האיש הזה לומר את האמת לאמיתה בלי שום היסטריה ושום מאמץ. כלכך הרבה סטייל יש לאיש הזה. וקול צפרדע מאוד מודע לעצמו.

לאיזה אירגון או מטרה אתה ממליץ להתנדב בזמן הזה?
צריך להתנדב להתווכח עם ביביסטים – ברוגע, בענייניות, ובאמירת אמת עירומה וחסרת רחמים. אני יכול לתת הרצאה בנושא. יש לי חבר בן גביריסט מהצבא. מאוד אוהבים אחד את השני, אבל אני אומר לו שהוא התליין שלי, וכפועל יוצא הוא גם תולה כך את עצמו. צריך להתנדב גם להגיע להפגנות. צריך להתנדב להיות חזקים ולא להתכחש לעתיד הקשה הנכון לנו, כי אם לא כן, הפסדנו מראש.

מי הירושלמי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
הירושלמי שהכי צריך להרים לו עכשיו הוא כל מי שבוחר להישאר בירושלים על אף שהעיר הזו כל יום אומרת לו יותר ויותר שהוא לא שייך, על אף שהוא גר בה כבר דורות.

מה יהיה?
כנראה שיהיה רע לפני שיהיה טוב. צריך לדבוק בערכים שלנו, לזכור ולחדד לעצמנו למה אנחנו צודקים כל הזמן ולא להיות סתם עדר. אבל בסוף יהיה טוב, בעזרת אריק איינשטיין ויוסי בנאי שמתפללים עלינו מלמעלה.

• העיר שלי
• ירושלים
• אינדי ישראלי
• מוזיאון ישראל
• ברק כהן