>> דיוויד לרנר וגלעד בלושטיין, מוזיקאים דרום תל אביביים (ובני זוג), שחררו במהלך המלחמה באיראן שני סינגלים "Sigaria" ו-"Paris Tokyo" שכבר הספיקו לעורר דיבור רציני בסצינה (מי שמכיר מכיר). רגע לפני הפסקת האש, ביקשנו מהם לכתוב על מה שנשאר מהחיים בין אזעקה לאזעקה. התוצאה לפניכם.

>> רוצים תקווה? צפו בריאיון הזה של מעוז ינון עם ג'ון סטיוארט
>> "אל תשאלי, שמעתי פיצוץ מטורף והבניין של הסטודיו שלך קרס"

—————————-

הִבְהֻב הַמְּצִיאֻת בְּתֹךְ הַמְדֻמֶּה
הֻא כְּאֹת אַרְגָּעָה אַחֲרֵי אֹת אַזְעָקָה.
צְעָדִים אִלְּמִים כְּמוֹ עַל אַדְמַת יָרֵחַ.
שֻׁם דָּבָר לֹא מֹשֵׁך וְלֹא נֹפֵל.
בְּדַלֵּי דַּלֻתּ טִפְטֵף גֶּשֶׁם
צְפִירַת הָאַרְגָּעָה.
אבות ישורון

אנחנו מתעוררים. אתה עוד במיטה, קמתי לעשן סיגריה. בחוץ מלחמה, אבל שקט עכשיו. אפשר לשמוע את ציוץ הציפורים. אור נעים של בוקר נכנס מהחלון ושוטף את הדירה. אתה עדיין עם כיסוי העיניים, גונב עוד כמה דקות של שינה. אשליה מתוקה של נורמליות.החיים נדחסים למרווחים שבין אזעקה לאזעקה, ואנחנו מתקרבים ומתרחקים מידי יום. המציאות מורטת עצבים. מזכירה מדי יום את מה שקל לפעמים לשכוח בימים כתיקונם: אנחנו רוצים לחיות. יש רגעים שבהם האיום הקיומי מאיים גם על הקשר. אבל גם הוא רוצה לחיות.

אנחנו מוזיקאים. האם מוזיקאי הוא עובד חיוני? המשק ישרוד גם בלעדיו. אבל המוזיקה חיונית עבורינו. לכן הקמנו ״אולפן״ בחדר השינה של גלעד בקישון פינת פלורנטין והתחלנו לנגן. בתוך אחד המרווחים שבין אזעקה לאזעקה נולדו שני שירים: "Sigaria" ו-"Paris Tokyo".

"Sigaria", שהוא למעשה גרסת כיסוי לשיר של אבישג כהן רודריגז מלהקת cumgirl8 (תקשיבו לה ולהן), עוסק בהתמכרות. אבל לא רק לניקוטין. הסיגריה היא כלי עזר, דרך להחזיק את הגוף כשהמילים לא באות. ואז, לאט, היא הופכת לרודן (סקסי יש לציין). הזמן מתחלק לדקות שבין סיגריה לסיגריה.

"זה שקוף מה שמתחולל אצלך" היא שורה מטלטלת. המבט הזה, שרואה דרכך – וכל הרגעים האלה שבהם העור שקוף, דק, בלתי נראה, וכל הפּנים נשפך החוצה. "אני רואה את זה נשפך ממך (…) תוציאי את הסיגריה מהפה", שורות שהרגישו רלוונטיות לעכשיו. הניעור הזה, האיפוס, שאולי נעשה מכוונה טובה ואולי קצת בזדון, שלח אותנו להפקה מועדונית יותר מהמקור. ההתפקעות של הפנים אל החוץ ביקשה עוד דרמה וגותיקה. דרך האלקטרוקלאש והסינתפופ התסכול והייאוש שבשיר הפכו לחסרי עכבות ומשולחי רסן.

לכל אחד יש את ה"סיגריה" שלו – הרגל, מנגנון הישרדות, משהו שהוא גם מפלט וגם כלא. אבל במציאות של מלחמה, החולשות הקטנות האלה נדחקות הצידה. אין מקום לטרגדיות יומיומיות. הניסיון להיגמל, הכישלון, הבושה – כולם מתגמדים מול הזוועה הקולקטיבית. וכאן מתגלה סכנה אחרת: כשהדיטיילז נעלמים, המציאות משטחת את הזהות. אם הכל מתגמד ל"נו, אז מה", אתה נהיה פלקט. נער פוסטר כל-ישראלי.המעבר מהאישי לפוליטי, במצב כזה, כמעט בלתי נמנע. גם המטאפורות האינטימיות ביותר נטענות במשמעות ציבורית. הסיגריה הופכת לאקדח מעשן. מה שהיה פרטי נהיה קולקטיבי.

מהתסכול הזה נולד "Paris Tokyo". זהו שיר על תנועה שלא מתממשת. על שמות של ערים והקסם הזר שלהן, על אפשרות של מקום אחר, על הרצון לעזוב – ועל חוסר היכולת להחליט. בין להילחם על המקום הזה לבין לברוח ממנו, אין הכרעה. יש רק דיאלקטיקה מתמשכת, שמתקיימת בגוף לפני שהיא מתנסחת במילים.

לא פעם שאלנו את עצמנו למה ליצור מוזיקה במצב כזה. את מי זה בכלל מעניין עכשיו.יתכן שהתשובה הפשוטה לשאלה הראשונה היא שליטה. עיסוק ביצירה, בקידום, בתדמית – כל אלה מאפשרים להחזיר תחושת סוכנות במציאות שבה היא נשללת. הפוקוס זז מהמצב למצב שלנו. אבל זו לא רק הסחה. יש כאן גם ניסיון להניף יד, להשמיע קול, לקרוא להתעוררות.

אלא שהקריאה הזו מתנגשת עם עובדה לא נוחה: אנחנו יודעים להסתגל. אנחנו מחכים. שורדים. ממשיכים. ודווקא היכולת הזאת, שלכאורה מעידה על חוזק, הופכת לתמרור אזהרה. לא סופרפאוור, אלא תעודת עניות. כי ההסתגלות מרדימה. היא גורמת לנו לשכוח שמגיע לכולנו יותר. היא גורמת לנו להעלים עין מהעוולות שמתבצעות בשמנו, ולא פחות מכך – מהעוולות שנעשות כלפינו.

בתל אביב נוצרה צורה אחרת של תגובה: לא מאבק אידיאולוגי, אלא התעקשות על המשך החיים. לשבת בבית קפה, ללכת למסיבה, לרוץ למקלט כשצריך. קבלה של המצב, לצד הידיעה שהוא מחמיר. סוג של הישרדות דרך שגרה.אבל גם כאן מתעוררת שאלה: האם זה עדיין פורקן, או שאולי זו הדחקה? אם פעם הרחבה הייתה מקום של חיכוך – בין אישי לפוליטי, בין זהויות שונות – היום היא מתפצלת לסקטורים, לקבוצות שמהדהדות את עצמן. כור ההיתוך מתפרק.

ובתוך הפירוק הזה, רבים כבר עוזבים. או חושבים לעזוב. גם מי שנשאר נע בין אהבה למקום לבין תחושת מחנק. "Paris Tokyo" נולד בדיוק שם: בין הדחף לחיות במקום חפץ חיים לבין ההכרח להישאר, בין האפשרות לדמיין מקום אחר לבין האינרציה של החיים כאן.
ובסוף, למרות הכל, נשארת העובדה הפשוטה, החותכת:
אנחנו עדיין כאן.

• יוצרים כותבים
• טור אישי
• מלחמת איראן
• אינדי ישראלי

על דבר אחד אפשר לסמוך במדינה הזאת: עולם התרבות בתל אביב לא נכנע. גם בזמן מגפה, גם בזמן מלחמות, גם (ואולי בעיקר) כשהכל סגור ועצוב, מוסדות התרבות והיוצרים לא מפסיקים לחפש דרכים להגיע אל הקהל. אחרי שכבר התבשרנו על מתווה ההופעות של המרץ 2 ועל המרתף החתרני של בית רדיקל, מצטרף אליהם עכשיו גם מרכז ענב עם עוד פריים-לוקיישן מוגן להופעות חיות.

>> עד שיבוא שלום: 12 תערוכות להתאוורר איתן מהמלחמה בסופ"ש
>> "צבע סגול": במרץ 2 הרימו סדרת מופעי 360 אינטימיים לימי המלחמה
>> בתזמון מושלם: בית רדיקל משיקים חלל הופעות חדש במרתף המוגן

תחת ההבטחה "לא עוצרים את המוזיקה גם במהלך המלחמה", מיזם "עיר מקלט" של מרכז ענב של עיריית תל אביב-יפו בשיתוף גן עופר, יוצא לדרך בסדרת מופעי מוזיקה חיים, כשהליינאפ צפוי להכיל זמרים, זמרות והרכבי רוק, אינדי והיפ הופ. ההופעות מתקיימות מול שוהי המקלט הציבורי הממוקם בקומה -2 בגן עופר (בואו לשהות!) ומשודרים לייב ברשת בעמוד הפייסבוק של מרכז ענב.

בסדרת המופעים, שהחלה אתמול ומתקיימת מדי יום (למעט שישי-שבת) בשעה 19:00, יתארחו בין היתר אמנים שפונו מביתם עקב פגיעת הטיל בתל אביב ביומה השני של המלחמה. אתמול פתח את הסדרה אלישע בנאי, הערב (חמישי) מופיעה דניאל רובין, בימים ראשון ושני צפויים להופיע יהוא ירון ונעם רותם, ובהמשך נתבשר על אמנים נוספים. כל ההופעות – ללא תשלום.

מיזם "עיר מקלט" נוסד לראשונה במסגרת מבצע "עם כלביא" ביוני 2025, מתוך התפיסה שתרבות היא חלק בלתי נפרד מההוויה התל אביבית ומהזהות של מרכז ענב. הוא לא חדל מלפעול, ליזום ולקיים אירועים שמספקים הפוגה ומזון לנשמה לאוהבי התרבות, ובמה לאמנים שפעילותם נפגעה עקב סגירת מוסדות התרבות השונים. המיזם מתקיים כחלק מפעילות מרכז המוזיקה בענב ובתמיכת משרד התרבות והספורט.

"'תל אביב בלי הפסקה' עבורנו היא לא רק סיסמא אלא דרך חיים", אמר תומר כהן מנכ"ל מרכז ענב לתרבות. "הפעם, מלבד האפשרות לספק לבאי המקלט במקום מושבנו בגן עופר הפוגה מהחדשות והאזעקות, יש לנו ולשותפים שלנו בעיריית תל אביב-יפו רצון לתמוך גם בחברינו היוצרים שביתם נפגע במלחמה. נמשיך לקיים אירועים ומיזמים בהתאם להנחיות ותוך שמירה על ביטחון הקהל".

• ❤ תרבות
• הופעות
• מרכז ענב
• אינדי ישראלי

>> שיר שני (תעקבו) היא זמרת-יוצרת, ג'אזיסטית בהשכלתה ובוגרת האקדמיה למוזיקה ולמחול לקראת אלבום בכורה על ספקטרום הפופ-R&B-ג'אז מודרני, עם נגיעות אלקטרוניות והפקה מוקפדת, כמה מטובי הנגנים בארץ (רועי חרמון, אליסאף בשארי ועוד) ותהליך יצירה שמלווה על ידי רועי אביטל (גארדן סיטי מובמבנט).שניהסינגלים הראשונים מתוכו כבר בחוץ. לכו לשמוע.אבל קודם תקראו עד הסוף.

>> מדינה הזייה: לארץ של אנשים חולמים דרוש חלום פסיכדלי טוב
>> העיר האלטרנטיבית של שלום גד משרטטת חיים של מוזיקאי בתל אביב

בשנה האחרונה, השאלה "מה הופך אותנו לאנושיים" הפכה משאלה פילוסופית בבית קפה למבחן הישרדות יומיומי. כשמקלפים מאיתנו את השכבות, אנחנו חיה. חיה שצריכה לאכול, להתרבות, למצוא מחסה. בשנים האחרונות, ובפרט בחודשים ובימים האלה, המציאות עושה הכל כדי להחזיר אותנו לשם – לבסיס החייתי, להישרדותי, למקום שבו אין פנאי ליופי.

אבל כאמנית, אני נלחמת על ההגדרה ההפוכה: אדם הוא לא רק מה שהוא אוכל, הוא מה שהוא יוצר. וכדי להפוך אדם לחיה לא צריך להרעיב אותו – מספיק לקחת לו את הספרים, את המוזיקה, את היכולת לראות צבע בתוך האפור של החדשות.התפיסה הזו צמחה אצלי מילדות – מהבוסטר במושב האחורי של האוטו, כשהייתי בת שלוש ואבא שלי תופף עם מקלות על ההגה לצלילי לד זפלין. מסבתא שלי, שגם בימים הכי קשים הקפידה על ביקורים באופרה, פיין דיינינג ולבוש אופנתי, כאילו מדובר בקו ההגנה האחרון של התרבות מול הברבריות.

בשנה האחרונה איבדתי את שניהם. אבא וסבתא, שנטעו בי את שני הקטבים האלה – הצד הפרוע, הרוקנרולי והחצוף, והצד ההדוק, התרבותי-קלאסי. הם הלכו לעולמם והשאירו אותי בתוך עולם שמרגיש פתאום נטול השגחה. בלעדיהם, קל מאוד לשקוע לתוך הייאוש הלבן-שחור של המציאות שלנו.

אבל לפני שזה קורה אני נזכרת בהם. באדם שהיה מתאים את השעון לכובע ואת הנעל לחגורה. מבחינתו, לצאת לרחוב תל אביבי בלבוש מוקפד ובחיוך צבעוני הייתה הצהרה: "אני אדם, לא רק יצור ששורד"; ובאישה שבזכותה כשאני רואה מנה במסעדה שמכבדת את המסורת שלה, או כשאני כותבת שיר שמנסה ללכוד רגע של חסד, אני יודעת שאני לא בורחת מהמציאות. אני נלחמת עליה.

המורשת שלהם, שעוברת לי בעורקים, היא לא רק פלייליסט של סיימון וגרפינקל או זיכרון של קונצרט בהיכל התרבות. היא ההבנה שכשהכל מסביב מאיים להפוך אותנו לגרסה הבסיסית והמפוחדת של עצמנו, האמנות היא לא לוקסוס. היא פשוט הדרך להישאר מי שאנחנו.

בכל פעם שאני מצביעה על מקום חדש שנפתח בעיר, בכל פעם שאני מתעקשת על טקסטורה בבגד או על דיוק במילים של שיר, אני מחזירה אותם לחיים לרגע. אני מזכירה לעצמי ששייכות היא לא רק דגל או אדמה – שייכות היא התרבות שגדלנו עליה. בלי הצבע הזה, אנחנו באמת רק עוד יצור בטבע.

• יוצרים כותבים
• טור אישי
• אינדי ישראלי

>> עידו פטרושקה(כדאי שתעקבו), ירושלמי מלידה ו"ווירדו ישראלי אמיתי" כפי שכונה פעם, לא כותב שירים כדי לייפות את המציאות. הסינגל החדש שלו, "גלוחי העורף", הוא קפסולת זמן ירושלמית של מרכז העיר, פיצוציות, ביליארד רון, כיכר ציון, כיכר החתולות, נוער אבוד וכוחות מעורבים של עוני, זהות וחיפוש. פטרושקה סובל מפוסט טראומה משירותו הצבאי ובשבעה באוקטובר שהה בעוטף עזה, חוויה שבאה לידי ביטוי ביצירתו. כעת, רגע לפני שהשירים יוצאים אל העולם, ביקשנו ממנו לחזור לעיר שעיצבה אותו, ובקטע לא ברור הוא הסכים.

>> מלחמה וצ'יל: 9 ספוטים שתל אביבים אוהבים להירגע בהם
>> עוד ניפגש: 9 מוסדות תרבות עצמאית שתל אביבים אוהבים במיוחד

1. הקסטה/התקליט

שני ברים עם דלת של מעבר ביניהם, כמו תעלה תת קרקעית מתחת לים, ובהם ביליתי בערך 15 אחוז ממשך החיים שלי עד כה. כשאני חושב עליהם אני רואה שיכרות עמוקה ומאושרת, שבה ישבתי לבד או בין חברים וכתבתי את השירים שלי – באופן ישיר ויזום – או בריחוף הדמיון המימי של השיכור, שאחר כך הוביל לשירים ממש, או לשירים שנשכחו ונשארו שם בברים, ואולי יחזרו יום אחד מהמקום הנחבא שלהם במוח. זה קרה כבר בעבר.
הורקנוס 1 ירושלים

2. מדרגות בשכונת נחלאות

יש מדרגות בשכונת נחלאות שתמיד אני מהופנט מהן. הן מוקשתות כאלה ויש להן פסים של אבנים קטנות למטה והן כלכך יפות, ואין להן עמוד תומך ולא ברור איך הן לא נופלות עם איזה חרדי מסכן שיעבור עליהן, ואני עובר לידן תמיד ובודק שהן עוד שלמות, כמו בכל פעם שאני בא לבקר בירושלים עצמה, שגם לה אין שום עמוד תומך ויום אחד חרדי מסכן ידרוך עליה ויפול איתה.

3. ברכיהו

יש בבית הכרם, השכונה שגדלתי בה, פסל של איש שמחזיק את הראש שלו. כילד זה העיף לי תמוח וגם היום אני מתרגש לראות אותו. הוא נמצא בין רחוב המייסדים לרחוב ביאליק. האיש בפסל הזה עייף מאוד וצריך להניח את הראש שלו על הידיים קצת, אולי בגלל הבדידות.

אמיתי קארו, "ברכיהו"

4. ספסל ברחוב ביאליק

יש ספסל שבו אני וחברי היקר גדי היינו יושבים עליו ומעשנים סיגריות בגיל צעיר כשהיה אסור, והוא נמצא בגן ציבורי ברחוב ביאליק. מאוד קרוב לפסל, והספסל הזה שלנו.

5. מוזיאון ישראל

מוזיאון ישראל הוא אחד המוזיאונים הטירוף בעולם, ובאופן אישי הוא היה מגרש המשחקים שלי, כי אמא שלי היתה שם אוצרת ראשית באגף הנוער וסבא שלי (ארכיאולוג סלב) היה האוצר של היכל הספר (המגילות הגנוזות). אני הסתובבתי שם כמו בעל הבית בכל קיץ בקייטנות שבהן התפרעתי, וכתוצאה מכך היו מתקשרים לאמא שלי לקחת אותי. והיא כעסה מאוד.

6. ביליארד רון

המקום האהוב שבו ביליתי את כל שעות הלימודים שלי בכיתה י׳. היינו משחקים כל יום באדיקות, מוקפים בעשן סיגריות שלנו ושל חרדים שבאבניקים, רוסים וערבים. היינו מניחים את הסיגריה על קצה השולחן ומכים. שם היו שיחות וצחוקים אגדיים, ובירה ללא אפליית קטינים. האחראי – הבן של הבעלים, בן השש עשרה, תמיד ישב מאחורי השולחן שלו, וחברה שלו בת השלוש עשרה ישבה עליו.
הלל 18 ירושלים

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
אחרי שבעה באוקטובר (שבו שהיתי בעוטף עזה וחיי ניצלו בזכות אחראי הביטחון הגיבור של קיבוץ גבים), חזרתי לירושלים והלכתי עם חבריי להתנדב בחלוקת מזון ובגדים למפונים מהעוטף. המקום שהוקדש לזה היה בניין בית הספר למשחק, ניסן נתיב. והחוויה המשותפת של אנשים מעולים, ירושלמים ברובם, שבאו לשם לעבוד בהתנדבות וכולם (בערך מאתיים איש פרט לאישה מבוגרת אחת) היו ממחנה המחאה (זה היה מאוד ברור), אבל מצד שני היו חילונים ודתיים על כל הספקטרום, וביחד בעבודה הזו קצת ריפאנו את תחושת חוסר האונים שכולנו חשנו באותם ימים.

איזו יצירה נתנה לך כוח תקווה או השראה לאחרונה?
יצירה שנתנה לי כח היא באופן כללי המוזיקה של ברק כהן. היכולת של האיש הזה לומר את האמת לאמיתה בלי שום היסטריה ושום מאמץ. כלכך הרבה סטייל יש לאיש הזה. וקול צפרדע מאוד מודע לעצמו.

לאיזה אירגון או מטרה אתה ממליץ להתנדב בזמן הזה?
צריך להתנדב להתווכח עם ביביסטים – ברוגע, בענייניות, ובאמירת אמת עירומה וחסרת רחמים. אני יכול לתת הרצאה בנושא. יש לי חבר בן גביריסט מהצבא. מאוד אוהבים אחד את השני, אבל אני אומר לו שהוא התליין שלי, וכפועל יוצא הוא גם תולה כך את עצמו. צריך להתנדב גם להגיע להפגנות. צריך להתנדב להיות חזקים ולא להתכחש לעתיד הקשה הנכון לנו, כי אם לא כן, הפסדנו מראש.

מי הירושלמי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
הירושלמי שהכי צריך להרים לו עכשיו הוא כל מי שבוחר להישאר בירושלים על אף שהעיר הזו כל יום אומרת לו יותר ויותר שהוא לא שייך, על אף שהוא גר בה כבר דורות.

מה יהיה?
כנראה שיהיה רע לפני שיהיה טוב. צריך לדבוק בערכים שלנו, לזכור ולחדד לעצמנו למה אנחנו צודקים כל הזמן ולא להיות סתם עדר. אבל בסוף יהיה טוב, בעזרת אריק איינשטיין ויוסי בנאי שמתפללים עלינו מלמעלה.

• העיר שלי
• ירושלים
• אינדי ישראלי
• מוזיאון ישראל
• ברק כהן

>> לי גאון (כדאי שתעקבו) היא זמרת ויוצרת, חברת ההרכב המוזיקלי המצליח "ילד פעם" (ויחד עם חבריה להרכב היא הוציאה ת שיר המחאה הוויראלי "סעו מכאן" זמן קצר אחרי טבח שבעה באוקטובר, שיר שקרא לחברי הממשלה להתפטר וזכה למיליוני צפיות). בשבוע שעבר היא הוציאה שני סינגלים חדשים המוקדשים להוריה המנוחים ומלווים בקליפים יצירתיים ומרגשים; השיר "פיליפס" נוגעת בדעיכה הקוגניטיבית של אביה בקליפ סטופ-מושן מרהיב המפיח חיים בכלי העבודה הישנים שלו. השיר השני, "בבושקה", נכתב על אמה שנפטרה כשנה לאחר מות אביה, מלווה בקליפ AI מרגש במיוחד שמחייה זכרונות רבים שהיו נצורים רק בתמונות, ואפילו יוצר זכרונות חדשים להיאחז בהם.אתם יכולים וצריכים לראות אותם כאן(או במורד הטור).

>> עץ שראה אינספור נשיקות ותל אביב להתאהב בה // העיר של דליה שימקו
>> קפה ללבוש בו תקווה ושדרה ירוקה משמחת // העיר של אילנה וייזר-סנש
>> קרינג' בשדרה ומסעדה לאלטר אגו ג'יימס בונדי // העיר של ליאת פלדמן

1. היכל התרבות

מעוז התרבות והמוזיקה, פיסת שפיות ואסקפיזם מושלם. במיוחד כשהפילהרמונית מנגנת. אני עובדת שם שנים רבות בהנחיית קונצרטים לילדים ונוער בתכנית מפתח, וזו שליחות והשראה תמידית.
הוברמן 1 תל אביב

2. פינגווין

סטודיו להפקת סרטים של בן זוגי איתמר אהרוני, שם נולדו כמעט כל הקליפים שלי, עם צוות יצירתי ומקצוען שהוא לגמרי משפחה.

3. תדר

המקום הקבוע לארוחת שישי משפחתית עוד מאז שהבנות שלי היו קטנות, פיצה בירה גן שעשועים, גלידה וסיבוב בפארק המסילה. והכי משמח שגם עכשיו כשהן טינאייג', הן עדיין רצות לנדנדות.
דרך יפו 7 תל אביב

4. ת"א תרבות דה וינצ'י

בית אמנים משובח וכיפי, ארועים מעוררי השראה וקורסים נפלאים מאוד. פגשתי שם אנשים מעניינים ולמדתי הרבה דברים חדשים.
דה וינצ'י 14 תל אביב

5. כנאפה אלמהדי

בשוק הפשפשים. הכנאפה הכי טעים ומנחם שיש עם גלידה מעולה מטורקיה, קפה שחור מפינג'ן ויחס אדיב מאוד.
רבי נחמן 4 יפו

מקום לא אהוב בעיר:

כל מקום שנמצא בשיפוצים.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
1. "הארכיבאית" של אנסמבל עיתיםבמכון גנזים בבית אריאלה. הצגה שהיא בעצם ביקור מסתורי ומסקרן במכון הגנזים, מול קהל קטן בחדר אינטימי, מדויק ומלא מחשבה, מעלה באוב מכתבים שמשוררים וסופרים שחיו בעיר כתבו, וגם התכתבויות בינהם. ממלא בהשראה ויופי.
2. הופעה של דני רובסבקו רקיע, על החיריה. דני ולהקתו תמיד עושים טוב בנשמה.
3. הופעה של הכבש ה-16.אין מה להוסיף.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה לאחרונה?
1. "מקום שמח". סדרה גאונית שמזקקת את האהבה והכאב של הסיפור האישי של כולנו.
2. השיר "סוף טוב"של יוני בלוך. קרן אור באפלה, מילים יוצרות מציאות. הלוואי וישאר כך.
3. הסרט "אמלי".שכנה עשתה סדר בבית והחזירה לי DVD של הסרט בו צפיתי עשרות פעמים בעבר. במקרה שכן אחר מסר מכשיר DVD ומאז כבר צפיתי בסרט פעמים. זה סרט הפולחן שלי שתמיד עושה כל כך טוב על הלב.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
לכל מי שהלב חפץ לתת, מהשכנה ממול, קופת הפייבוקס השכונתית ועד הארגונים הגדולים. כל עוד אפשר לתת זה מרחיב את הלב.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
כל הלוליינים המעולים שעומדים בצמתים, תפרגנו להם! זו האמנות שלהם…

מה יהיה?
יהיה טוב או לפחות בסדר.

• העיר שלי
• אינדי ישראלי
• היכל התרבות
• תדר
• ת"א תרבות דה וינצ'י
• כנאפה