את השם נואל ליאון - ואת המוזיקה שלו - אתם הולכים לשמוע להערכתנו לא מעט. את אלבום הבכורה שלו, "הדרך הביתה", הוא ישיק בחודש הבא עם להקתו בלבונטין 7, מה שהשאיר לו זמן לכתוב לנו על הדרך זרועת שברונות הלב שהובילה אליו על רקע יחסי האהבה-שנאה שהתפתחו בינו ובין תל אביב // טור אישי
>> נואל ליאון (כדאי שתעקבו) הוא מוזיקאי שאתם הולכים לשמוע לא מעט להערכתנו, ואלבום הבכורה שלו, "הדרך הביתה" (להאזנה בכל הפלטפורמות), יצא ממש לאחרונה ואת הסינגל-קליפ המוצלח שביים לו בן פלחוב בברלין תוכלו לראות כאן למטה. את האלבום הוא יצר במשך ארבע שנים יחד עם להקתו באינספור חזרות והופעות בארץ ובעולם, והם ישיקו אותו בהופעה חגיגית שתתקיים בלבונטין 7 ב-13.7 הבא עלינו לטובה.אתם רוצים ואפילו יכולים להיות שם.
>> תחתית // אודי שרבני
>> אפשרות של אור // קרין ריבקינד סגל
גדלתי בצפון תל אביב, בשכונה כל כך מרוחקת ממרכז העיר, שהרגישה יותר כמו לגור בכפר שקט ופסטורלי. עד החטיבה הזיכרונות היחידים שלי מהעיר הם ללכת עם סבא לבריכת גורדון ולסינמטק, או הפעם ההיא שנסעתי עם אמא לשוסטר ברמת אביב ג'. אני ואחותי הגדולה היינו לומדים שנינו במתנ"ס אחרי הלימודים, היא פסנתר ואני גיטרה. החבר הכי טוב שלי ואני חזרנו ברגל מבית הספר, מה שלקח שעות, כי היינו חולמים בהקיץ, פוצחים בשיר או מדברים בשטף, ובעיקר חוקרים לעומק כל אדם או דבר שנקרה בדרכנו.
בחטיבת הביניים, ההורים של חברי הטוב התגרשו ועזבו את השכונה, ואני עשיתי מעשה דומה כשהחלטתי ללמוד ברמת אביב. חברי לכיתה אהבו לצחוק על השכונה המרוחקת שלי, ובאופן כללי נראו הרבה יותר מעורים בחיי העיר השוקקים. הייתי נוסע כמעט כל יום אחרי הלימודים למרכז העיר, שומע רוק כבד באוזניות, ומנגן על גיטרה חשמלית את כל השירים שילד בן שלוש עשרה אמור לנגן. התאהבתי במוזיקה, בחברה שלי שאהבה נירוונה, ובעיקר בעיר שהתגלתה אליי לראשונה – על שלטי החוצות הענקיים והרחובות הסואנים שלה. תל אביב הייתה בימים שאחרי מחאת האוהלים, והיא זכורה לי כעיר של חופש ושל חלומות. מקום שאפשר לקרוא לו בית.
כשאומרים "הבועה התל אביבית" אני נזכר בחיבה בשנים האלה, ואז קצת מתכווץ. אם בועה היא דבר טוב, האם היא עדיין בועה? שלא תבינו אותי לא נכון, יש מה לומר נגד האסקפיזם. אבל המצב זהה לגבי חברה בה האנשים מבקשים לברוח. בכל אופן, בתיכון נגמר כל הסיפור. הבועה התפוצצה. צוק איתן הרעיד אותה, ולא עזרו גם מערכות הבחירות, שכל אחת איימה להביא אסון גדול יותר מקודמתה. ירח הדבש שלי ושל תל אביב נגמר, וההערצה שלי התחלפה ביחסי אהבה-שנאה. הקרקע שעליה תמיד דרכתי בביטחון החלה להתמוטט. האנשים נעשו דרוכים ומפוחדים. דבר לא קשר בינם לביני. העיר נראתה לי אפרורית. צפויה ומשעממת. אני גדלתי והיא נעשתה קטנה.
אני והחברה נפרדנו, ובאותם ימים בערך התחלף הרוק באוזניות במוזיקה כועסת פחות. גיליתי את רדיוהד, שבשירים שלהם, כמו בקרקעית הים, תמיד אפשר להעמיק עוד ולגלות צבעים וצורות חדשים. כתבתי את השירים הראשונים בחיי, ונהיה ברור שהמוזיקה לא סתם הייתה האהבה היחידה ששרדה את תהפוכות השנים. תל אביב ואני המשכנו לא להסתדר. בגיל שמונה עשרה כבר הייתי מאוהב לגמרי באחרת. קראו לה פריז, והיא הייתה יפהפייה באופן מובהק וחד משמעי, כזו שמשאירה את הראש מסוחרר ואת הפה פעור. סבא שלי הכיר אדם שהלך כל יום לראות חדר אחד בלובר, ולקח לו חצי שנה לראות את כל המוזיאון. ככה הרגשתי ביחס לפריז –
עיר בלתי נגמרת, שוחרת אמנות, שבכל רגע מתרחשים בה אינספור דברים במקביל.
חסכתי כל שקל מהעבודות המזדמנות שלי ונסעתי. הייתי משוטט ברחובות כאותו הילד החולם בהקיץ, מתלבט עשר פעמים לאן לפנות בכל מפגש רחובות. מקשיב לרדיו הצרפתי כדי ללמוד את השפה. דיברתי בביישנות עם המוכרים במאפיות ובבתי קפה, ואלה השיבו לעתים באנגלית נוזפת, שכמו הבהירה לנער הרגיש שהוא פוגע בשפתם היקרה. שאין לו מקום בתרבות המפוארת שלהם. רציתי להישאר לתמיד. אחרי חודשיים חזרתי. זה היה קיץ אחד מופלא ובודד. חזרתי לארץ שבור לב.
עם הנחיתה בארץ מימשתי את ההחלטה שקיבלתי בימי הראשונים בפריז. שאלתי שם חבר של סבתא שלי מה כדאי לי להיות – אופה או מוזיקאי. הוא אמר מוזיקאי, ואני הקשבתי. כתבתי שבעה ימים בשבוע, שירים, סיפורים, אפילו ספר אחד. היחסים שלי עם תל אביב היו פרגמטיים. נסעתי אליה רק כדי לעבוד. בשאר הזמן הייתי בבית הוריי, קורא, שר ומנגן. אחרי סיור בסורבון בפריז, זה היה כמעט מעליב כשנרשמתי לבסוף רימון, שנמצא רק קילומטר מבית הוריי.
במסגרות השונות בחיי, מעטים האנשים שעודדו את החוש האמנותי בקרבי. ופתאום מצאתי את עצמי, מוקף באנשים כמוני, שלחלקם ברור היה מזמן שהחלום הגדול ביותר הוא ליצור מוזיקה. פגשתי שם שותפים ליצירה, חברים ונגנים שאיתי עד היום. אנשים שעודדו אותי לשיר ולכתוב בעברית, מה שנטע כאן את שורשיי עמוק יותר.
וכך הגענו לימינו אנו. אחרי שבע שנים של יצירת מוזיקה בעברית, הוצאתי את האלבום הראשון שלי. האלבום הוא מעין מכתב אהבה למקום הזה ולאנשים שבו, אהבה שהיא גם התאהבות, הערצה, שנאה ולבסוף השלמה. יצרתי את האלבום הזה בחדר אחד עם הרבה נגנים ושותפים ליצירה, שהפיחו יחד חיים במוזיקה והפרו אותה
ברעיונותיהם המיוחדים והיחידים במינם.
היום אני ותל אביב מנהלים מערכת יחסים בריאה וצוננת של אוהבים ותיקים. המחשבה לברוח מכאן עולה בראשי לפעמים לנוכח עוד מלחמה, או מקרים מסוג זה שמטילים את כל הקיום פה בספק. אבל לרוב גם נוכח בחיי הסיפוק של קהילה שנבנית. של פנים מוכרות שצצות ברחובות מוכרים. של הופעות והכרויות וחיוכים שצובעים את החיים בגוונים שונים מאוד מאלה החמורים שניבטים ממסכי הטלוויזיה, ותפקידם לשמור את הקרקע מעורערת לעד. היום אני פוגש את כל אלה ומבין שזה מה שהופך עיר ליותר מאוסף של רחובות. האנשים שבה, התקוות והחלומות שלהם. רק הם מבדילים את העיר שלנו מכל עיר דומה לה בעולם. רק הם שומרים אותה בועה שאפשר לחיות בה, ומאירים לנו את הדרך הביתה.