בסופ״ש הבא ישתלט על מוזיאון תל אביב האירוע המבריק ״סינמה במוזיאון״, שיחבר בין התערוכות המוצגות בו ובין הקרנת קלאסיקות קולנועיות שמתכתבות איתן, כך שצפייה בתערוכה תזלוג אל אולם הקולנוע וצפייה בסרט תשליך בחזרה על המפגש עם האמנות // המנהלת האמנותית קרין ריבקינד סגל מסבירה את הקונספט בטור מיוחד
>> קרין ריבקינד סגל היא אוצרת ומנהלת אמנותית מנוסה ומוערכת, כיהנה במשך שמונה שנים כמנהלת האמנותית של פסטיבל דוקאביב(עד 2024), עבדה בארכיון הסרטים של אוניברסיטת הרווארד ובפסטיבל הקולנוע היהודי בבוסטון והשתתפה כשופטת, כלקטורית וכחברת פאנלים מקצועיים בפסטיבלי קולנוע ברחבי העולם. בימים אלה היא המנהלת האמנותית של״סינמה במוזיאון״, סופ״ש קולנועי שיתחולל במוזיאון תל אביב לאמנות בשבוע הבא (13.6-11.6) ומייצר חיבורים מוקפדים ומעוררי מחשבה בין התערוכות המוצגות בו לבין קלאסיקות קולנועיות שמתכתבות איתן ויוקרנו לצידן (כל הפרטים והכרטיסים כאן). ביקשנו ממנה להסביר, לפרט ולנמק.
>> האמת היא האויב הגדול של המכונה. וזמן האמת שלנו הוא עכשיו
>> סוס מנצח: 33 תערוכות מומלצות לדהור איתן אל תוך הסופ"ש
>> שבוע כבר לא מספיק לספר העברי. בתל אביב נותנים לו חודש
האהבה שלי למוזיאון תל אביב לאמנות היא לא אהבה למוסד בלבד, אלא למקום שליווה אותי כל חיי. במוזיאון תל אביב למדתי להסתכל, לחשוב, להקשיב ולהבין תרבות. מאז שהייתי ילדה קטנה ביקרתי בו, והשתתפתי בחוגים שלו. בתיכון עירוני א' למדתי במחזור הראשון של מגמת אמנות, שהיתה מקושרת אז למוזיאון. החינוך שלי לאמנות לא התרחש רק בשיעורי המגמה. הוא קרה במבנה המוזיאון עצמו, בספרייה, במפגש עם עבודות אמנות ועם האנשים שבאו לראות אותן. המשכתי לבקר בו גם כסטודנטית לאמנות בבצלאל, ועם סיום הלימודים הצגתי במוזיאון עבודה, בתערוכה קבוצתית שאצרהאלן גינתון.
אני זוכרת היטב את הפעם הראשונה שבה צפיתי בסרט בקולנוע שפעל במוזיאון תל אביב. זה היה "אמון הדדי" שלהאל הארטלי, סרט שפתח בפניי דלת לעולם של קולנוע עצמאי ושונה.הרצון שלי לראות תוכנית קולנוע קבועה ומתמשכת במוזיאון תל אביב לאמנות לא נובע רק מנוסטלגיה פרטית. הוא קשור לתפיסה רחבה יותר של מה שקולנוע במוזיאון יכול להיות, ומה יש לו להציע מעברלהקרנות של סרטים, מתוך הבנה שהמשאבים הייחודיים של מוזיאון – אוספים, תערוכות מתחלפות, אוצרים, חוקרים ואנשי תוכן – מזמינים מפגש חי ועמוק בין תחומי אמנות שונים.
טניה כהן עוזיאלי, מנכ"לית המוזיאון שהזמינה אותי לאצור את התוכניתותמר סופר, מנהלת התוכן, פתחו בפניי מרחב יצירתי ומעורר השראה. תמר ואני קיימנו שיחות עם אוצרי התערוכות המוצגות כעת ואלו המתוכננות לעתיד, סיירנו בגלריות, דיברנו עליהן, התעכבנו על עבודות מסוימות, התלהבנו מציורים ספציפיים והתרגשנו מהחיבורים האפשריים בינם לבין קולנוע. מתוך התהליך הזה נולד גם הרעיון המרכזי של סוף השבוע הקולנועי: ליצור זרימה בין חללי המוזיאון לאולם הקולנוע, כך שצפייה בתערוכה בגלריה תזלוג אל אולם הקולנוע, וצפייה בסרט תשליך בחזרה על המפגש עם האמנות.
במקבץ הקולנועי "לעת ערב יהיה אור", בחרתי להציג סרטים אשר בדומה לאמנות המוצגת בתערוכות, נעים בין שבר היסטורי, זיכרון, מצבים לימינליים וחיפוש אחר אופקים חדשים של תקווה. חלק מהסרטים בתוכנית פועלים מתוך ריאליזם נוקב, ואחרים משתמשים במוזיקה, במונטאז׳, בניסויים צורניים או במצבי תודעה משתנים כדי לתאר חוויות מורכבות.
![ניק קייב, "שירי ספטמבר" (צילום באדיבות מוזיאון תל אביב)](https://medias.timeout.co.il/www/uploads/2026/05/1779782906_1370413_84824-1000x563.jpg "ניק קייב, "שירי ספטמבר" (צילום באדיבות מוזיאון תל אביב)")
לעיתים הסרטים מקיימים דיאלוג ישיר עם עבודות מסוימות, כמו הסרט "קֵתֶה קולוויץ: תמונות מחייה", המוצג לצד חדר שלם המוקדש לעבודותיה של קולוויץ מאוסף המוזיאון, בתערוכה "שנת אפס" באוצרותה המופלאה שלנועה רוזנברג. פעמים אחרות, הסרטים מהדהדים הלכי רוח, שאלות ותודעות העולות מהעבודות. הסרטים, כמו יצירות האמנות, מציעים דרך נוספת להתבונן בקיום האנושי בתקופות של חורבן, מעבר והתחדשות, ולחשוב על האפשרות של אור גם ברגעים של אי־ודאות.
זו גם הזדמנות עבורי ליצור חיבורים מרתקים בין סרטים משמעותיים,כמו "המזח" של כריס מרקר ו"ז'ה טם ז'ה טם", סרטו הפחות מוכר של אלן רנה. החיבור בין שני היוצרים האדירים הללו, ששיתפו פעולה לאורך השנים והיו שותפים לרוח קולנועית משותפת, נדמה לי טבעי ומתבקש. לצד מפגש מחודש עם יצירות אהובות כמו "קברט" של בוב פוסי, נקרין את אחד הסרטים המדוברים של השנה האחרונה – הפואמה הקולנועית"צליל של נפילה"של מאשה שילינסקי. "שירי ספטמבר: המוזיקה של קורט וויל", קברט תיעודי של לארי וינשטיין שהוא פנינה קולנועית,יוקרן בעותק 4K משוחזר, 21 שנים לאחר יציאתו, ויאפשר לקהל לפגוש מחדש את ניק קייב, לו ריד ואחרים בביצועים בלתי נשכחים ללחניו של קורט וייל.
התוכנית נבנתה כל כולה מתוך חיבור לתערוכות המרכזיות של המוזיאון, בעונה שעיקרה אמנות לפני, אחרי ובין מלחמות עולם – תערוכות שנפתחו בתגובה לתקופה המטלטלת של הימים האלה. למשל, סרט האנימציה המופתי "כוכב פרא" מתכתב עם התערוכה המהפנטת "חזון העצמות החדשות: דמיונות וחזיונות יהודיים אחרי 1940"שאצר אורי דרומר.
מוזיאון בתקופת מלחמה הוא אתר יוצא דופן בפני עצמו, והמציאות מחלחלת אליו בדרכים בלתי צפויות. חלחול כזה התרחש למשל בתערוכה הנדירה"סוף היום: מאה שנים לתנועת האובייקטיביות החדשה", שאצר ד"רנעם גל, שבשל המצב הביטחוני נאלצה להיסגר לפני המתוכנן. החלל המרשים שנבנה עבורה התייתם מיצירות האמנות ונותר במעין מצב לימינלי – רגע של מעבר בין מה שהיה לבין מה שעומד לבוא. בחרנו להקרין באותה גלריה את הסרט"אופרה בגרוש"(פאבסט, 1931), המהדהד את רוח התקופה ואת העבודות שהוצגו באותו חלל קברטי. כך נוצר רגע חד־פעמי: לפני שהתפאורה תפורק ותפנה את מקומה לתערוכה חדשה, החלל עצמו הופך לחלק בלתי נפרד מן התוכנית האמנותית.
אולי משום שאני עצמי גדלתי בתוך המרחב הזה, אני יודעת עד כמה מפגש עשיר כזה יכול לשנות תפיסות ולפתח טעם לעוד. אני ממליצה מאוד להיכנס לאתר המוזיאון, לקרוא על כל הסרטים, ולשוטט כבר עכשיו בין התערוכות והתכנים השונים, כדי לבנות לעצמכם את הסיורים והחיבורים האישיים בין העולמות שהמוזיאון מציע.