יעקב ירוחם קצנלבוגן הוא בן ישיבה שנמצא בקשר אמיתי עם אלוקים. ירוחם הוא רוקר אלטרנטיבי יוצר עם EP חדש בהפקת רן אלמליח ובניהולו האמנותי של חיים שמש. בטור אישי מרגש הוא מספר איך יתכן ששניהם אותו אדם // "מוזיקה אמיתית היא האש של הרצון, היא באופן טהור הרצון להיות אהוב ואוהב ולהיכלל באהבה"
>> ירוחם (תעקבו דחוף) הוא יוצר וזמר חרדי שמנגן ושר רוק אלטרנטיבי חילוני. בימים אלה יוצא אי.פי הבכורה שלו לרשתות, בהפקת רן אלמליח (כנסיית השכל) ובניהולו האמנותי של חיים שמש (בלו זון), בליווי להקה המורכבת מנגנים חילונים וחרדיים היוצרים פסיפס תרבותי ומוזיקלי ייחודי. סינגל הבכורה הנושא את שם האלבום, "בין גאולה ליפו", זכה לעניין רב כשהושמע בתחנות רדיו מובילות, זכה לחשיפה בעיתונות הארצית ונכנס למצעד הרוק של המדינה ברדיו "זה רוק". מופע ההשקה לאלבום יתקיים ב-19.5 בשעה 20:00 במרץ2,ואתם רוצים להיות שם.
>> איך להפיק מוזיקאים: כמה דברים שכל מפיק מוזיקלי צריך לדעת
>> חוויה מהפנטת: כך גורמים לכם הפסטיבלים הגדולים לבזבז יותר כסף
יש לי זיכרון שחרות לי בנשמה: אני בן שש, בשבת אצל דודי ברובע היהודי בירושלים. במוצאי שבת שוטטתי ברחוב היהודים, פנסים צהובים של פעם ואוויר של ליל קיץ. קול של מוזיקה יפה נשב אלי עם הרוח, ואני, ילד קטן, הולך בעקבותיו ומגיע לכיכר החורבה. שם גיליתי קבוצת צעירים אמריקאים שרים שירי קרליבך עם גיטרות ורוקדים. היה אור וקסם בתוך הלילה הזה, שפוך על הכיכר ועל פני האנשים, שמלווה אותי עד היום.
אני שוקע לתוך חוויה. יכול ללכת ברחוב בערב ולהרגיש שמחשבות ותחושות משתלטות עלי ואני פתאום בעולם אחר, אני איש אחר ואני בתוך סרט. יש בתוכי, בהפרש של דקות, גם את רבי יעקב ירוחם קצנלבוגן – בן ישיבה שהתורה והמצוות וקשר אמיתי עם אלוקים הם החיים שלו – ובמעבר חד פתאום אני ג'ון לנון קטן, ואני בעצם בלונדון של שנות השישים.
התחלתי כילד חרדי בבית וגן. הייתי ילד חולמני, שמצייר ומסתכל על שמיים ופרחים. הריחוק מחברים וממשחקים גרם לי לגלות את ההתמכרות הראשונה שלי: קראתי כל היום ספרים ואנציקלופדיות ישנות על מלחמות רומאיות וארצות רחוקות שמילאו את עולמי. כשהגעתי לישיבה קטנה, פתאום התחלתי לגלות בתוכי עוצמה. יום אחד הגיע נער אמריקאי עם גיטרה. הוא ישב על המדרגות וניגן שירים של קרליבך בעוצמה מרגשת. ידעתי שאני חייב את זה לעצמי. אספתי פרוטה לפרוטה, והלכתי לשוק הערבי לקנות לי גיטרה ראשונה. כשה"משגיח" של הישיבה גילה שיש לי גיטרה – עפתי מהישיבה. הוחזרתי רק אחרי הבטחה שלא אביא אותה שוב. אבל אני כבר הייתי שם, בתוך החור של הגיטרה, וכל הזמן חיפשתי את הסם הזה שנקרא מוזיקה.
בגיל 15 הייתי הרבה אצל אחותי, הסופרת נעמי צוובנר. במחשב שלה שמעתי את שני השירים הישראליים הראשונים בחיי: "אבסורד" של שלמה ארצי ו"דמעות של מלאכים" של אריק איינשטיין. זה היה בום! פעם ראשונה ששמעתי מוזיקה שהזמר מתכוון למה שהוא שר. מילים מקוריות שנכתבו בכוונה אמיתית. זה היה חדש לי.
למדתי בישיבה גדולה ומואד מוזיקלית, ואת עיקר ההתפתחות שלי אני זוקף ל"גאד", מאבטח קווקזי בביתן השומר של הישיבה הסמוכה. הוא היה גיטריסט מדהים בלהקת רוק רוסי. כל ערב הוא היה יושב בתא השומר, ג'וינט בפיו וגיטרה חשמלית בידיו. גאד נתן לנו דיסקים צרובים של הביטלס, לד זפלין, פוליס ובריאן אדאמס.
לאט לאט נכנסתי לעולם משלי. סביבי הישיבה והלימודים, ואני יושב בחדר שלי בפנימיה, פוסטר ענק של גיטריסט שלא הכרתי – טד נג'נט, בפוזה אלילית עטור בחליפת יהלומים, כורע על הבמה עם הגיטרה – מרוח על כל הקיר. אני עם החשמלית שלי מולו מתאמן, כל הריצפה מלאה אפר של סיגריות, ואין שעון, אין עולם, וכמעט שאין תורה ומצוות בתוך הראש שלי.
חשבתי לעבור לבית ספר למוזיקה, למלא את כל היום רק במוזיקה (לצבא, אמר לי פסיכולוג שליווה אותי אז, "לא יקבלו אותך"…); נבחנתי לבית ספר "מזמור" שבדיוק נפתח אז, ודניאל זמיר המנהל ממש רצה אותי. ההורים שלי, ששמעו על זה באיחור, כמעט קיבלו התקף לב ונלחמו שלא אלך. הם הבטיחו לי לימודי מוזיקה בירושלים ושאלך לישיבה לנושרים בינתיים. הייתי שם חצי שנה. חבר הפנה אותי לישיבה במקסיקו. טסתי לשם. במקסיקו באופן מפתיע, התחלתי להתחזק. כבר בטיסה, כשראיתי דיילים בריטים חתיכים ומנומסים, הרגשתי פתאום "יהודי" והתחלתי להסתכל על זה פנימה.
נחתתי במקסיקו סיטי, עיר של 22 מיליון תושבים, ושם נכנסתי לישיבה זעירה של 12 בחורים. התחלתי ללכת למקווה כל יום וללמוד מוסר. אחרי ביקור בראש השנה באומן, חזרתי בתשובה שלמה. נהייתי "צדיק" שכל היום רק מתפלל ולומד. גרתי שנה לבד במקסיקו סיטי, למדתי תורה בהתמדה, ובין לבין טיילתי בג'ונגלים של מקסיקו עם חבר שמצאתי, צייר/מוזיקאי/תלמיד חכם בן 55, היפי בנשמה. אחר כך הייתי באנגליה חצי שנה, נווד, בודד, עם קפוצ'ון על הראש ברחובות של לונדון ומנצ'סטר.
בגיל 23 חזרתי לארץ. המשכתי ללמוד בישיבה, אבל המוזיקה חזרה ובגדול. המרפסת בדירה שלי הפכה לאבן שואבת לכל אוהבי המוזיקה מתוך 5,000 תלמידי הישיבה. שם התחלתי ליצור שירים בעצמי ולגבש להקה. בגיל 24 הכרתי את אשתי, טובה. זו היתה אהבה ממבט ראשון, למרות שבאותה תקופה היינו בשני קטבים רוחניים. אני כבר ידעתי שעליות ומורדות הן חלק מהדרך ושהשקפות הן לפעמים רק קליפה חיצונית.
התחלתי לעבוד כמורה למוזיקה עם נוער בסיכון ב"בית היל"ה" בפתח תקווה. אני מכיר את הקשיים שלהם, עברתי אותם בעצמי. ראיתי איך נערים שנפלטו מכל מסגרת, שלא יצאו מהבית מרוב חרדות, מתחילים לפרוח דרך הגיטרה. אני משתדל לראות את ניצוץ הכישרון בנער שמולי ולנפח אותו. לסמוך עליו. וזה עובד.
לאורך השנים נחשפתי לכל הז'אנרים – ממטאליקה ועד לניגוני חב"ד, מרדיוהד ועד לקרליבך. המוזיקה שהכי תופסת אותי היא אלטרנטיב רוק, ואני מקשיב לה כמו לאינפוזיה. עד גיל 26 יצרתי רק כמה שירים בודדים. מטפל הציע לי לעשות כל יום "שעת יצירה", שעה שבה אני נעול בסטודיו עם עצמי. באותו חורף יצרתי 25 שירים.
חיפשתי את הדרך לצאת איתם לעולם. נפגשתי עם חיים שמש, המפיק המיתולוגי. באתי אליו לפגישה ביומולדת 27 שלי. הרגשתי לא בנוח. הכיפה השחורה בערה לי על הראש, אבל חיים ראה לתוך עיניי, ראה את הג'ון לנון שבקרבי, ויצאנו לדרך. הוא בחר ברן אלמליח מ"כנסיית השכל" להפיק מוזיקלית את האלבום. רן, קיבוצניק שלא ממש פגש חרדים עד אז, פתח את הראש והלב. עבדנו יחד בחדר חזרות, רן העיף את השירים שלי מאה רמות למעלה, והתוצאה היא האי.פי שיצא השבוע. בין לבין נולד גם בני, רפאל, אחרי תשע שנות ציפייה. נשמה חופשית ומשוחררת.
אם קראתם אותי עד עכשיו, אתם כבר בטח בטריטוריה שבה הכל יכול להיות. מותר לי הרבה דברים. מותר לי ליפול על אנשים שאני לא מכיר בחיבוק של מחמאות. מותר לי ליצור מוזיקה ישראלית-חילונית כאשר אני חרדי. מותר לי לשכב על הגב בחלקת אדמה נידחת אי שם ולשכוח מי אני. מותר לי להידחס עם כל זה לתוך מעגלים של חסידים שרוקדים עם שטריימלים. מותר לי להיות חבר של רן אלמליח ולחלוק איתו חוויות. מותר לי לכתוב טור אישי ב"טיים אאוט" ולדמיין אתכם קוראים אותו. מותר לי לאהוב את כולם. מותר לי להסתכל עמוק בתוך העיניים של מישהו ולהתעלם מכל דבר אחר בדרך. מותר לי לגעת באש של הרוקנרול, מותר לי להישטף באש הזו, מותר לי… כל עוד אני לא עובר על ההלכה, כל עוד אני שומר על הברית והנאמנות שלי לבורא העולם.
כמה קליפות צריך לקלף בשביל להבין את הדבר הפשוט הזה. בשביל ליצור רוק אמיתי לא צריך לעשן כלום ולא להיות חסר גבולות, כמו שלא צריך לוותר על האמונות שלך. מוזיקה אמיתית היא האש של הרצון, היא באופן טהור הרצון להיות אהוב ואוהב ולהיכלל באהבה. בדיוק כמו החוויה הדתית עצמה