הצניעות מנצחת: מופע הסטנדאפ של אלי חביב היה משב רוח מרענן למסך

במונחי המונדיאל הזה, גם ל"כאן" מגיעה הפסקת שתייה. בעיצומה של שגעת המשחקים שהשתלטה על לוח השידורים של הערוץ הממלכתי, "כאן 11" מפנה מקום בפריים טיים שלה למוצר שבד"כ לא מוכר בפריים טיים המקומי – ספיישל סטנד אפ של קומיקאי שההורים שלכם עוד לא מכירים. ב"קשת 12" שומרים ספוטים שכאלו לאותם 3-4 קומיקאים מתחילת המילניום – אדיר מילר או רותם אבוהב – אבל בתאגיד השידור בחרו לתת את הבמה הזו למישהו שפחות מוכר לקהל המיינסטרימי, אחד מנציגי אותו דור חדש של סטנדאפיסטים עליהם אנחנו כותבים כבר קצת יותר מעשור – אלי חביב.
>> מאיפה זאת מוכרת לי: 15 שחקני האופי שאנחנו הכי אוהבים כרגע

חביב נחשב כבר תקופה ארוכה ל"סטנדאפיסט של סטנדאפיסטים" – כלומר, קומיקאי שזוכה להערכה גדולה מאוד בקהילת הקומיקאים. לכן הוא גם שימש במופע חימום של ענקי קומדיה ישראליים דוגמת אסי כהן, גורי אלפי, אדיר מילר או אודי כגן. מפעם לפעם אולי נתקלתם בו בטלוויזיה, כמו בתוכנית "סיפורים מהכורסה" או "כוכבים בריבוע", או בתפקיד השוטר ב"תוצרת בית", ואם ראיתם אותו שם וודאי קלטתם משהו שראוי לקרדיט יותר גדול. עם הספיישל החדש שלו, "בסדר גמור", ששודר אמש (מוצ"ש) ב"כאן 11", הקרדיט הזה אמור להתחיל להגיע.

יש משהו בחוויית הסטנד אפ של חביב ששונה מאוד מסטנדאפיסטים אחרים בארץ. מופע של שחר חסון, למשל, הוא רכבת הרים מטורללת שכוללת עליות וירידות ותנועה בלתי פוסקת; ערן זרחוביץ' נוטנ להבליט את הפאנצ'ים כמו בקרב אגרוף חד פעמי, שבו אתה חוטף שוב ושוב; יונתן ברק הוא סטוריטלר מרתק; אודי כגן מעביר אותך חווייה רגשית וכו'. במקרה של חביב, אין "שואו" מאוד ראוותני – הוא לא זז הרבה על הבמה, כמעט ולא מרים את הקול ורחוק שנות אור ממניירות, מחיקויים או קאצ'פרייזים. הבמה רזה מאוד, ההופעה קצרה, ואין רעש מיותר. ובכל זאת, הצניעות הזאת מנצחת. חביב בא לדבר למשהו שהוא כמעט שיחת נפש. הוא לא מצחיק באופן המוני, אלא יותר כמו חבר טוב שלך שמסוגל להפיל אותך מצחוק דרך סיפור טוב. זה לא רוק אצטדיונים, אלא הופעה אקוסטית.

עוד דבר שמאוד בולט בהופעה של חביב זו חוויית הדתל"ש – כלומר, הנטישה של העולם הדתי ומערכת היחסים עם אלוהים. ואכן יש משהו מאוד אתאיסטי בהופעה. לא רק במובן שהוא מנוגד לדת וצוחק עליה (לא רק על יהדות, גם על נצרות ואפילו על הבהאים), אלא גם בעובדה שהוא צוחק על היעדר המשמעות – בחיים, וגם בתוך החווייה של הסטנד אפ. כלומר, הבדיחה היא קצת עלינו, הצופים, שבאים למופעים כאלה (כרוכשי כרטיסים או כאנשים שיושבים מול הטלוויזיה) כדי לצאת עם משהו גדול – עם איזו הארה שתשנה להם את החיים. חביב, לפעמים בהסתר ולפעמים מפורשות, אומר להם "אין משמעות כזו. אני, הקומיקאי, לא אהיה נביא הזעם שיתקן את העולם או ינסה לשנות או להביא איזו בשורה. אני כאן כדי לספר בדיחות על קשים מנייר". וזה עובד ממש.

עוד ח"ח מגיע גם להחלטות עריכתיות – כמו העובדה שבניגוד לספיישלים בארץ וגם בעולם, שמביאים מוצר מאוד מהודק למסך (הופעה "נטו", בלי ההפרעות מהקהל או פאשלות), מצד הבימאים אהרון גבע ומיקי טריאסט כן הכניס פנימה רגעים משונים, כמו הוויכוח עם הקהל על המילה "שמפו" ואיך אומרים אותה. בעיניי, זה דווקא תרם להנאה מהאירוע עצמו – זה חיבר אותנו לאותנטיות ולספונטניות שיש בהופעה עצמה, בלי הפילטר של הטלוויזיה, ותרם מאוד ליכולת שלנו כצופים ליהנות מהחווייה הזאת.

הבחירה באלי חביב להשתלב בערב שידורים, בין פרומו לסרט של "קופה ראשית" ומשחק מונדיאל, היא מאוד לא אופיינית, ועם זאת מאוד "תאגידית". זו היכולת של "כאן", במשך הרבה מאוד שנים, לבחור באיכות על פני כמות. פריבילגיה שיש לערוץ ציבורי, שלא מתחשב בשיקולי רייטינג. בתוך תקופה שבה הכדורגל מכתיב את סדר היום (גם לעבדכם הנאמן), זה היה כמו משב רוח מרענן. שעה של סטנד אפ מעולה מקומיקאי מצוין, שהופך בימים אלה לכוכב של ממש. אנחנו באמת זקוקים לסטנדאפיסטים חדשים על המסך.